איתא בגמרא (מגילה יב, א) "מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלי' כו' מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע כו' אם כן שבשושן יהרגו בכל העולם כולו אל יהרגו כו' מפני שהשתחוו לצלם". 

וצריך להבין איך שייך שרק מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ובפרט שבסעודה הין גם מאכלים כשרים, יתחייבו כליה?

והביאור: בני ישראל בין האומות הם ככבשה אחת בין שבעים זאבים, והצלתם מיד הזאבים הוא רק מפני שגדול הוא הרועה השומרם - שזהו קיום למעלה מהטבע. אך כשבני ישראל מנגדים לשמירה זו – על ידי שמחשיבים את הנהגת הטבע - הם מפקיעים את עצמם מהשמירה הניסית. וזהו הפירוש ב"נהנו מסעודתו" - שלא רק שהלכו לסעודה מפני ההכרח, אלא "נהנו" - כי חשבו שההליכה לסעודה מבטיחה את קיומם על פי טבע. 

וכדי לתקן טעות זו היה הנס דפורים מלובש בלבושי הטבע, להדגיש שגם בהנהגת הטבע דבני ישראל מלובש הנס שלמעלה מהטבע. 

וההוראה: אם האדם "נהנה מסעודתו" בענינים גשמיים, אך בענינים רוחניים אומר "מה חובתי ואעשנה" אזי זה מראה שהתעסקותו בעניני הגוף אינה לשם שמים. דרצון הקב"ה הוא שעניני הגוף שלו יהיו רק כדי שיוכל לעבוד את ה', והחיות והתענוג שלו יהיה בלימוד התורה וקיום המצוות