איתא בגמרא (מגילה ז, ב) "אמר רבא מחייב אינש לבסומי בפוריא כו' רבה ור' זירא עבדו סעודתא בהדי הדדי, איבסום קם רבה שחטיה לר' זירא, למחר בעי רחמי ואחיי. לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא איתרחיש ניסא". 

ולכאורה סיפור זה תמוה ביותר, דאיך שייך לומר שרבה הרג את ר' זירא? ומדוע לא מוצאים שרבה יעשה תשובה על זה, ואדרבא בשנה הבאה הזמינו פעם נוספת? 

(וצריך לומר שסיפור זה התרחש בפשטות, שהרי הסיפור הובא בגמרא בהמשך להלכה - "חייב אינש לבסומי כו'". והר"ן אומר שר' אפרים אומר שמפני סיפור זה נדחו דברי רבא). 

והביאור בהקדים: הפירוש בזה שנדב ואביהוא נכנסו למקדש שתויי יין הוא שנשתכרו בסודות התורה (ששתו יין כפשוטו כדי שיתגלה אצלם רזי תורה על ידי שמחת הנפש). ועל דרך זה הוא בענין רבה ור' זירא, שר' זירא - לשון זעירא - לא היה יכול לקבל את כל הגילויים שגילה רבה, וממילא היתה לו כלות הנפש על ידי שרבה שחטו - "אין ושחט אלא ומשך" - ענין ההעלאה, שהיתה לו כלות הנפש בפשטות. ולשנה הבאה אמר ר' זירא שבאמת רוצה לבוא עוד הפעם לכלות הנפש, אך אינו בטוח שיתרחש נס שנשמתו תרצה לחזור לגופו.