בסדר קרבן שבסידור אדמור הזקן מסיים: "ואם הפסח נמצא טריפה לא עלה לו עד שמביא אחר". וצריך להבין מדוע מביא דין זה והרי אינו מביא את כל דיני הקרבן? ומדוע מביא דין זה בסוף ולא תיכף לאחר השחיטה ומדוע מסיים בענין זה דוקא (שאינו סיום בדבר טוב)? 

ויובן בהקדים דיוק הלשון של אדמו"ר הזקן: "ונשלמה פרים שפתינו ותפילת מנחה היא במקום תמיד של בין הערביים כו' כן ראוי לעסוק בסדר קרבן פסח אחר תפילת המנחה כו'". דבשל"ה אומר "וכדי שישלמו פרים שפתינו ראוי לעסוק בסדר קרבן פסח", ואדמו"ר הזקן משמיט "וכדי שישלמו פרים שפתינו". 

ויובן בהקדים שישנם כמה גדרים בענין אמירת פרשת הקרבנות: (א) קריאת הקרבנות בתורה שבכתב מכפרת, שהקריאה היא במקום הקרבן בנוגע לתוצאה - הכפרה. (ב) העסק בתורה - "מעלה אני עליו כאילו הקריב" - שנחשב כאילו הגברא הקריב. (ג) תפילות במקום קרבנות תיקנום - שמעשה התפילה נחשב כהחפצא דהקרבן, שלכן ישנם כמה תנאים בדיני התפילה ש"צריך להיזהר שתהא דוגמת הקרבן כו'". 

והנה, באמירת סדר קרבן פסח מצינו חידוש והוא שאין לומדים את ההלכות אלא מספרים על ההקרבה. ויש לומר שזהו מפני שבאמירת סדר קרבן פסח ישנו גם המעלה דהחפצא של הקרבן על דרך מעלת התפילה, שלכן מקדים השל"ה "וכדי שישלמו פרים שפתינו". אך אדמו"ר הזקן משמיט זה כי בסדר קרבן פסח החפצא דהקרבן הוא בגילוי יותר מבתפילה, שהרי בתפילה אין מדברים על הקרבנות, ורק שחז"ל פירשו שהתפילה נחשב כהחפצא דהקרבן, משא"כ בסדר קרבן פסח שמתעסק בהקרבה (ורק שאינו במעשה אלא בדיבור).

וזהו שמסיים "שידאג על חורבן הבית ויתחנן לפני ה' בורא עולם שיבנה אותו במהרה בימינו ממש", שבצירוף התחנונים על בית המקדש נחשבת הקריאה כהקרבה ממש.

וזהו שהסיום הוא "ואם נמצא טריפה לא עלה לו עד שמביא אחר", כי בזה מודגש שאין מספיק מעשה הגברא אלא צריך להיות החפצא דהקרבן - בהתאם להנ"ל שבמעשה הקריאה ישנו החפצא דהקרבן. 

והנ"ל הוא בהדגשה דוקא בקרבן פסח שהוא לידת עם ישראל שבו נעשו בני חורין, שלכן דוקא בנוגע לפסח ישנו החפצא דהקרבן גם בזמן הגלות (הנרמז בטריפה - ש"ובשר בשדה טריפה" קאי על זמן הגלות שבו נמצאים בני ישראל מחוץ למקומם), אך לאידך זה גופא מביא אותו להרגיש את גודל החיסרון בזה שאין בית המקדש, "וידאג ויתחנן", ועל ידי זה זוכים ל"עד שמביא אחר" - העליה שעל ידי הקרבת הקרבן בבית המקדש השלישי.