כתב הרמב"ם (גזילה ואבידה סוף פ"א): "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

ובטעם שהגוזל הוא "כאילו נוטל את נשמתו" כתבו התוספות (ב"מ מח, ב): "פעמים שרעב כבד ואין לו במה לקנות". והיינו שלתוספות רק במקרים מסויימים הרי זה "כאילו נוטל את נשמתו", אך מלשון הרמב"ם שאומר "כל הגוזל" משמע שזהו בכל מקרה. 

ויש לומר שלהרמב"ם כשנוטל ממון חבירו בחזקה ממילא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן הרי זה כאילו נוטל נשמתו ממנו. ונלמד מהכתוב "נפש בעליו יקח" - שכיון שבעלותו נפקעת על ידי הגזילה הרי זה כנטילת נשמתו. 

וזהו שהרמב"ם ממשיך: "אעפ"כ אם לא היתה הגזלה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה, תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי לקרב הדרך הישרה על השבים, וכל המקבל ממנו דמי הגזלה אין רוח חכמים נוחה ממנו". דהרמב"ם הביא את הענין דתקנת השבים כאן - ולא לעיל ביחד עם תקנת השבים כשגזל קורה וקבעה בבנין - כי פרטי הדינים דתקנת השבים קשורים לזה שגזל הוא "כאילו נוטל את נשמתו ממנו". דתקנת השבים הוא רק כאשר אין הגזילה קיימת, אך כאשר הגזילה קיימת מחוייב להחזירה, כי כשמחזיר את הגזילה בעצמה הרי זה כאילו החזיר את נפשו (שאז מתקן את הלאו למפרע), ורק כשאי אפשר להחזיר את "נפשו" ומחזיר רק ממון אזי מפני תקנת חכמים אין מקבלים ממנו, כי את הגזילה שמצד הנפעל אי אפשר להחזיר (שהרי אינו מחזיר את החפץ עצמו), והשבת דמי הגזילה הוא רק תיקון שמצד הפועל - הגזלן, אך מפני תקנת השבים הנה ע"י ש"רצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו" נעשה התיקון שמצד הגזלן (משא"כ אם לא רצה הגזלן, אזי אין תקנת השבים וצריך לשלם את דמי הגזילה כדי לפעול תיקון מצד הפועל). 

וההוראה מזה: כשמקרב את ישראל לאביהם שבשמים הרי זה צריך להיות ללא כוונה של ריוח גשמי או רוחני, ואדרבא כשיש לאדם הפסד אז דוקא "רוח חכמים נוחה הימנו". 

וגם הנהגת הקב"ה הוא שכש"רצה הגזלן כו'" משפיל הקב"ה את עצמו "כדי לקרב הדרך הישרה על השבים".