על הפסוק (יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך" מפרש רש"י: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר וחי' או ליסטים באים עליו".

וצריך להבין מהו הקושי בפסוק שרש"י צריך לפרש, ומדוע מביא דוגמא כזו שיש שני מיני סכנה שמצטרפים שטובע בנהר וחיה או לסטים באים עליו?

והביאור: צריך להבין מדוע נאמרה הציווי בלשון שלילה? וע"ז מפרש רש"י שמדובר במקרה שיש סברא שאינו צריך להצילו, כי ישנה ספק סכנה לאדם המציל. ולכן מביא רש"י דוגמא מ"טובע בנהר וחיה או ליסטים באים עליו", דב"טובע בנהר" סתם הנה על פי רוב אין סכנה להמציל, ולכן מוסיף רש"י "וחיה או ליסטים באים עליו" ויכול להיות סכנה להמציל. אך מכל מקום אין חיוב להמציל להעמיד את עצמו בסכנה וודאית כדי להציל את חבירו ולכן מביא רש"י "טובע בנהר וחיה וכו'" שמדובר שהחיה או הלסטים באים עליו מפני שהוא בחלישות שטובע בנהר, אך המציל שאינו במצב של חלישות אינו באותה סכנה.

מיינה של תורה: "לא תעמוד על דם רעך", שכל דבר שהאדם רואה הוא הוראה עבורו, וכשרואה יהודי נמצא בסכנה רוחנית ח"ו אזי חייב להצילו.