איתא ברמב"ם סוף הלכות ספר תורה: "כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויכבדהו כו'".

וצריך להבין הרי כל הפרק מדבר בקדושת ספר תורה ואם כן מדוע דוקא בענין היושב לפני ספר תורה צריך להביא טעם – "שהוא העד כו'"? וביותר קשה שבהלכה שלפני זה – בענין "מצוה לייחד ספר תורה מקום כו'" - הביא טעם אחר "דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר". ועוד, דגם התפילין נקראים "עד" ומכל מקום לא מצינו דין מיוחד שצריך לכבדם גם כשאינם עליו.

והביאור בזה: בהלכה זו אין מדובר בקדושת ספר תורה או בחיוב הגברא לכבד את הספר תורה, אלא בפעולת הספר תורה על האדם, על "כל מי שיושב לפני ספר תורה" (שלכן לא נאמר שצריך לישב כו'). ופעולת הספר תורה על האדם הוא ש"הוא העד לכל באי עולם" – שהספר תורה מעידה שבני ישראל הם מיוחדים בזה שהקב"ה בחר בהם מכל העמים.

וזהו הביאור בהסדר ברמב"ם, שמתחילה מדבר על כבוד ספר תורה מצד קדושת הספר תורה – "ספר תורה כשר נוהגין בו קדושה יתירה", ולאחרי זה מבאר שמצד החפצא של הספר תורה ישנו חיוב על האדם "מצוה ליחד לספר תורה מקום ולכבדו כו'", והטעם לזה הוא מפני ש"דברים שבלוחות הברית כו'" - שברית הוא הדבר שפועל חיבור וקישור (שלכן העדות שבתפילין הוא רק כשהם עליו, שהרי רש"י מפרש שהאות דתפילין הוא "להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקב"ה" – פעולה - ולכן קדושת האות הוא רק בשעת הפעולה). ואחר כך ממשיך הרמב"ם שהספר תורה פועל על האדם גם כשהאדם יושב לפניו (לא רק בשעת הקריאה) מצד זה שהתורה מעידה שהקב"ה בחר בבני ישראל.

וביאור הענין בסגנון תורת החסידות: ג' ענינים שבספר תורה – (א) קדושתה (ב) לוחות הברית (ג) עד הנאמן - הם ג' המדרגות בהתקשרות בני ישראל עם הקב"ה שבאו לשלימותם במתן תורה. (א) קדושת ישראל – שאף שהאבות הורישו נשמה לבניהם אחריהם, מכל מקום השלימות בזה - גמר כניסת נפש האלוקית – היה בשעת מתן תורה. ומצד קדושה זו ישנם חילוקים בין בני ישראל – שהרי גילוי הנשמה אינו בשוה בכל אחד ובכל הזמנים. (ב) ברית – במתן תורה נעשה קשר בין הקב"ה ובני ישראל על ידי קיום התורה – שגם בזה ישנם חילוקים בהתאם למעמד ומצב האדם בקיום התורה ומצותיה. (ג) התקשרות עצמית – התקשרות העצמית דעצם ישראל עם עצמותו יתברך, שמצד ההתקשרות עצמית אין חילוקים בין בני ישראל וההתקשרות הוא בשוה בכל הזמנים - "העד הנאמן" שהוא נצחי לעולם. דענין העדות אינו בדבר הגלוי או על מילתא דעבידא לאגלויי אלא בדבר הנעלם – ההתקשרות עצמית.

וזהו שהרמב"ם ממשיך "אמרו חכמים כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות" (שלכאורה קשה שבסיום גודל ענין ספר תורה מדבר על השכר שיגיע לאדם – שקיום המצות עבור שכר הוא דרגא פחותה בעבודת ה' – ובפרט שאין זה שכר רוחני אלא "גופו מכובד", ומכובד על "בריות" בעלמא) אלא שזהו בהמשך ל"עדות לכל באי עולם", שגם הבריות יכירו מעלתו, שזה מתבטא בגופו מכובד.

ופעולת הספר תורה היא לכל לראש באדם גופא שקדושת ספר תורה תתגלה בו ועד בעניניו הגשמיים ומזה נמשכת הקדושה לכל באי עולם.