לקוטי שיחות חל"ג ע' 156 (י"ז תמוז (נדחה))
קיצור
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שבשבת קודש י"ז תמוז תר"מ היה כ"ק אדמו"ר מהר"ש בשמחה גדולה, ואמר כמה פעמים שצום י"ז תמוז נדחה על ידי שבת קודש, וסיים הלואי שיהיה נדחה באמת. ויש לומר שבזה מרומז תוכנו של תענית נדחה.
ויובן בהקדים מחלוקת רבי ורבנן, שבנוגע לט' באב שחל בשבת אומר רבי "הואיל ונדחה ידחה" - שהתענית בטלה לגמרי, אך רבנן חולקים על רבי. ויש לומר שבתענית ישנם ב' ענינים, חלות התענית על היום, וחיוב התענית על האדם. ולרבי לא חל חיוב תענית על היום בשבת קודש (ולכן התענית בטלה לגמרי), ולרבנן ישנו חלות תענית על היום ורק שהאדם אינו יכול להתענות ולכן נדחה התענית ליום ראשון.
וביאור דעת רבנן (דלכאורה תענית אסורה בשבת, וא"כ איך שייך לומר שישנו ענין התענית בשבת): עצם ענין התענית הוא יום רצון להקב"ה, ורק שענין היום רצון מתבטא בתענית שמביא את האדם לתשובה (שזהו הביאור בזה שלעתיד יהפכו ימים אלו לשמחה, כי גם עתה הם ימי רצון ולעתיד לבוא ימי רצון אלו יתבטאו בענין השמחה). ואם כן עצם ענין התענית - יום רצון להקב"ה - יכול להיות בשבת, שהרי שבת מצד עצמו הוא גם יום ועת רצון.
ובעומק יותר: ביום הכיפורים מתקיים "ולחיותם ברעב" שהחיות של היהודי אינו מאכילה ושתיה גשמית אלא מהחיות דקדושה, ומיום הכיפורים נמשך ענין זה בשאר תעניות. ועל דרך זה הוא באכילת שבת, שהשלימות היא שהתענוג וחיות של האדם אינו מהמאכל הגשמי אלא מהמצוה שבזה. ואם כן שלימות העבודה דשבת - שהחיות הוא מהמצוה - הוא בדגומת "ולחיותם ברעב" שבתענית.
וזהו פלוגתת רבי ורבנן: לדעת רבי מפני שעיקרו של התענית - יום רצון להקב"ה (ע"י אכו"ש בשבת באופן שכל העונג בזה הוא עונג של מצוה) - מתקיים בשבת, לכן החלק שאינו עיקרי – עינוי הגוף - מתבטל ונדחה לגמרי (ורבי לשיטתו שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו). אך לא הודו לא חכמים, כי כל זמן שלא בטלו הצומות צריכים לתענית כפשוטה (ומה גם שאי אפשר לדרוש מכאו"א שיגיע לדרגא זו שלא ירגיש את העונג הגשמי מאכו"ש) ולכן צריך מעשה של תענית ביום ראשון.
וזהו הביאור בדברי אדמו"ר מהר"ש, שהזכיר כמה פעמים ששבת קודש זה הוא נדחה, וכוונתו היתה שביום השבת קודש ישנו גדר התענית בעבודת האדם - יום רצון להקב"ה - וסיים הלואי יהיה נדחה באמת - שיורגש בכל אחד בהתענוג דאכילה ושתיה דשבת שכולו הוא בחינת "להחיותם ברעב". וכ"ק מו"ח אדמו"ר המשיך "א ברכה פון א צדיק ווערט מקוים הלוואי עס זאל טאקע אזוי זיין" - שכן יהיה אצל כל אחד - "און זאל נדחה זיין באמת" - בזה מדובר בדחיית התענית עצמו בפשטות לעתיד לבוא.
ויובן בהקדים מחלוקת רבי ורבנן, שבנוגע לט' באב שחל בשבת אומר רבי "הואיל ונדחה ידחה" - שהתענית בטלה לגמרי, אך רבנן חולקים על רבי. ויש לומר שבתענית ישנם ב' ענינים, חלות התענית על היום, וחיוב התענית על האדם. ולרבי לא חל חיוב תענית על היום בשבת קודש (ולכן התענית בטלה לגמרי), ולרבנן ישנו חלות תענית על היום ורק שהאדם אינו יכול להתענות ולכן נדחה התענית ליום ראשון.
וביאור דעת רבנן (דלכאורה תענית אסורה בשבת, וא"כ איך שייך לומר שישנו ענין התענית בשבת): עצם ענין התענית הוא יום רצון להקב"ה, ורק שענין היום רצון מתבטא בתענית שמביא את האדם לתשובה (שזהו הביאור בזה שלעתיד יהפכו ימים אלו לשמחה, כי גם עתה הם ימי רצון ולעתיד לבוא ימי רצון אלו יתבטאו בענין השמחה). ואם כן עצם ענין התענית - יום רצון להקב"ה - יכול להיות בשבת, שהרי שבת מצד עצמו הוא גם יום ועת רצון.
ובעומק יותר: ביום הכיפורים מתקיים "ולחיותם ברעב" שהחיות של היהודי אינו מאכילה ושתיה גשמית אלא מהחיות דקדושה, ומיום הכיפורים נמשך ענין זה בשאר תעניות. ועל דרך זה הוא באכילת שבת, שהשלימות היא שהתענוג וחיות של האדם אינו מהמאכל הגשמי אלא מהמצוה שבזה. ואם כן שלימות העבודה דשבת - שהחיות הוא מהמצוה - הוא בדגומת "ולחיותם ברעב" שבתענית.
וזהו פלוגתת רבי ורבנן: לדעת רבי מפני שעיקרו של התענית - יום רצון להקב"ה (ע"י אכו"ש בשבת באופן שכל העונג בזה הוא עונג של מצוה) - מתקיים בשבת, לכן החלק שאינו עיקרי – עינוי הגוף - מתבטל ונדחה לגמרי (ורבי לשיטתו שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו). אך לא הודו לא חכמים, כי כל זמן שלא בטלו הצומות צריכים לתענית כפשוטה (ומה גם שאי אפשר לדרוש מכאו"א שיגיע לדרגא זו שלא ירגיש את העונג הגשמי מאכו"ש) ולכן צריך מעשה של תענית ביום ראשון.
וזהו הביאור בדברי אדמו"ר מהר"ש, שהזכיר כמה פעמים ששבת קודש זה הוא נדחה, וכוונתו היתה שביום השבת קודש ישנו גדר התענית בעבודת האדם - יום רצון להקב"ה - וסיים הלואי יהיה נדחה באמת - שיורגש בכל אחד בהתענוג דאכילה ושתיה דשבת שכולו הוא בחינת "להחיותם ברעב". וכ"ק מו"ח אדמו"ר המשיך "א ברכה פון א צדיק ווערט מקוים הלוואי עס זאל טאקע אזוי זיין" - שכן יהיה אצל כל אחד - "און זאל נדחה זיין באמת" - בזה מדובר בדחיית התענית עצמו בפשטות לעתיד לבוא.