בסיום מסכת תענית איתא: "לא היו ימים טובים לישראל כו'", ובגמרא: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף ודלא מוסיף כו'". וברש"י: "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו".

וצריך להבין מדוע לא מצינו חיוב מיוחד להוסיף בתורה כשהימים מתארכים? ובעצם הענין צריך להבין הרי לכאורה אדרבא צריך להיות שכר יותר כשדוחק את עצמו ולומד תורה ביום - אף שהוא בעל עסק שעל פי תורה פטור הוא מתלמוד תורה?

ויובן בהקדים דברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג') בנוגע ל"כתר תורה" שמתחילה כתב: "מי שנשאו לבו כו' ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים כו'", ואח"כ ממשיך "אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר תורה יזהר בכל לילותיו כו'", דבתחילה אינו מזכיר את מעלת לימוד התורה בלילה, והלשון הוא "להיות מוכתר", וכשמבאר בנוגע ללימוד התורה בלילה אומר "לזכות בכתר תורה".

והביאור בדברי הרמב"ם: בכתר תורה ישנם ב' ענינים (א) זה שהתורה היא כתר לאדם, וזהו מה שהרמב"ם אומר בתחילה שמי שרוצה להיות "מוכתר בכתר תורה כו'". (ב) ענין נעלה יותר ב"כתר תורה" והוא עיקרה ומהותה של התורה והוא הדביקות בנותן התורה שלמעלה מהשגת התורה (על דרך הכתר שלמעלה מהראש). וזהו שממשיך הרמב"ם "מי שרוצה לזכות בכתר תורה כו' יזהר בכל לילותיו כו' בתלמוד תורה ודברי חכמה", שהכוונה ב"דברי חכמה" הוא הענינים של פרד"ס המבוארים בד' פרקים הראשונים, שהם הענינים העמוקים ביותר בתורה המדברים על גדלות הבורא, ועל ידי זה מתקשרים עם נותן התורה. 

ולזה צריך להיות לימוד התורה בלילה דוקא, כי דביקות אמיתית בהקב"ה הוא דוקא על ידי הלימוד בשפלות וביטול שזהו ענין הלילה שאז הוא זמן לחשבון הנפש וכו'.

וזהו הביאור בזה שדוקא כשהלילות מתארכין צריך להוסיף בתורה כי אז יכולים לזכות בשלימות שבתורה גופא – "כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד (הפנימיות שבתורה גופא) מאיר עליו ביום".

והנה לכאורה קשה, דבט"ו אב מתחילה ההוספה בשלימות התורה, אף שמט"ו באב מתמעטת הלבנה. והביאור בזה: לאחרי שלימות הלבנה ש"קיימא סיהרא באשלמותא" – ובפרט שלימות הלבנה שבחודש אב שלאחרי הירידה הכי גדולה שאז העליה היא גדולה ביותר - הנה לאחרי זה מתחיל העבודה של מיעוט הלבנה, שענינה שהאדם הוא בביטול ואינו מרגיש שהוא שלם, שכנ"ל זהו התוכן של לימוד התורה בלילה.