כתב הרמב"ם (הלכות מעשר שני פרק ז'): "פירות הנלקחות בכסף מעשר שני אינן נפדין בריחוק מקום אלא א"כ נטמאו באב הטומאה כו' זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן". 

ויש לבאר דין זה בג' אופנים: (א) הטעם שמותר לפדות פירות מעשר שני הוא דין בגברא, שמפני ש"לא תוכל שאתו" נתנה לו התורה היתר לפדות את הפירות מחוץ לירושלים. ולכן אם פדה אותם חוץ לירושלים גילה דעתו שאינו חש לטירחא, ולכן אינו יכול לפדותם אלא יעלם לירושלים. (ב) דין פדיון פירות אינו היתר לגברא אלא חלק ממצות פירות מעשר שני מעיקרא. דיש ב' אופנים לקיים מצות אכילת פירות מעשר שני בירושלים, ע"י אכילת הפירות עצמן או ע"י אכילת פדיונם. וזה מתאים לטעם השני ברדב"ז ש"הרי זה כאילו קנאם בירושלים דלא חזו לפדיה", כי לאחרי שקנה פירות בכסף זה נתקיימה ונגמרה מצות פדיה ושוב אין הפירות נפדים. (ג) פדיון פירות הוא הוא חלק ממצות פירות מעשר שני (כהאופן הב'), אך הוא דין בפני עצמו. שבפירות מעשר שני יש ב' דינים שונים, שיכול להביאם לירושלים ולאכלם, או שיכול לפדותם. שזה מתאים לטעם הא' ברדב"ז "ואשכחנא בכמה דוכתי טפל חמור מן העיקר", שהרי ע"י הפדיה לא נשלמה מצותו כי עדיין צריך להביא את הפירות ולאכלם בירושלים. וזה שאעפ"כ אינם נפדים הוא משום שאשכחן שטפל חמור מן העיקר. ויש לומר שכהרמב"ם מביא לשון זה שטפל חמור מן העיקר כוונתו להדגיש שסבירה ליה כאופן הג'. 

ויש לבאר את שיטת הרמב"ם ש"זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן" הוא מפני הענין ש"הטפל חמור מן העיקר" אף שלכאורה טעם זה נדחה בגמרא ("התם לא אלימא קדושתא למיתפס פדיונה"), אלא שלהרמב"ם זה ש"טפל חמור מן העיקר" קשור לתוכן מצות מעשר. והענין: נתבאר בהחילוק שבין בכור למעשר, שבכור קדושתו בידי שמים, משא"כ מעשר (בהמה) קדושתו בידי אדם. ויש לומר שבפרטיות גם במעשר ישנם ב' הענינים, שההפרשת מעשר היא בידי אדם אך חלות הקדושה היא בידי שמים.

וזהו "זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן", ש"פירות מעשר עצמן" הם הקדושה שבידי שמים - שזהו "עיקר" הקדושה, ו"לקוח בכסף מעשר" הוא הקדושה שבאה ע"י האדם, שאף שהיא "טפל" לגבי הקדושה שבא מלמעלה מ"מ ישנו חומר מפני ש"למעשה ידיך תכסוף", וישנו מעלה ב"קו שלו" על "תשעה קבין של חבירו". 

וזהו הביאור בב' הביאורים של הרדב"ז. דלפירוש הראשון ש"טפל חמור מן העיקר" - עבודת האדם הוא טפל לגבי הקדושה שבאה מלמעלה. ולפירוש הב' "שנחשב כאילו קנאם בירושלים" הוא שלב שני בעבודת האדם, שמפני שישראל וקוב"ה כולא חד לכן במעשה האדם ישנו המעלה ש"קב שלו" וגם המעלה דט' קבין של חבירו, שלכן פועל מעשה האדם על הפירות שנמצאים מחוץ לירושלים כאילו קנאם בירושלים - שיש בהם שלימות הקדושה דיראה שלם.