איתא במסכת ר"ה (ל"ד): "תנו רבנן תקיעות וברכות של ר"ה כו' מעכבות. מאי טעמא? אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבוא לפני זכרונכם לטובה, ובמה בשופר".

ופליגי רש"י ותוספות בפירוש "תקיעות וברכות כו' מעכבות", דמרש"י משמע שהתקיעות מעכבות את הברכות והברכות מעכבות את התקיעות. והטעם הוא כי לרש"י ההמשך "ובמה בשופר" קאי על תקיעת שופר, שלכן התקיעות מעכבות את הברכות. ומהתוספות (ועוד ראשונים) משמע שהברכות מעכבות זו את זו והתקיעות מעכבות זו את זו אך התקיעות אינן מעכבות את הברכות והברכות אין מעכבות את התקיעות. כי להתוספות פירוש "ובמה בשופר" הוא בפסוקי שופרות, ולכן רק הברכות מעכבות זו את זו. 

וי"ל שמחלוקת זו בין רש"י לתוספות - האם "במה בשופר" קאי על תקיעת שופר או פסוקי שופר - תלוי בגדר הברכות. שלרש"י אמירת הפסוקים פועלים את הענין דמלכיות וזכרונות, ולכן צריך לפרש ששופרות קאי על תקיעת שופר כי מובן שהפעולה דשופרות נעשה ע"י תקיעת השופר. אך להתוספות הפעולה דמלכיות וזכרונות בא ע"י תפילת בנ"י, ואמירת הפסוקים הוא רק לראיה, ועד"ז הוא הפי' "במה בשופר" - שקאי על פסוקי שופרות שהם ראי' על הפעולה דתק"ש. 

ויש להוסיף ביאור בדעת רש"י - שתקיעות וברכות מעכבות זו את זו, ש"במה בשופר" פירושו שהשופר פועל את המלכיות וזכרונות (אף שבפשטות ההמלכה לא נעשה ע"י תקיעת שופר אלא שבעת ההמלכה תוקעים בשופר) - ע"פ ב' המשלים שהובאו בענין תקיעת שופר, שהבעש"ט מביא משל מבן המלך שהלך למרחקים וכו' ושכח ע"ד אביו ושכח לשון עיר הבירה עד שחזר לעיר הבירה ורמז להם שהוא בן מלכם כו' וצעק כו' ואז הכיר המלך את קול בנו והחזירו להיכל מלכותו. שבמשל זה הפעולה דמלכיות נעשה ע"י התקיעה - הצעקה עצמה. 

והרלוי"צ מבארדיטשוב מביא משל ממלך שטעה ביער כו' עד שמצא חכם שהראה לו את הדרך לחזור להיכל מלכותו, ולימים חטא החכם נגד המלך, וביקש החכם שהמלך ילבוש את אותם הבגדים שלבש בשעה שהציל אותו, ושהוא ילבוש את אותם בגדים שלבש בעת שהציל את המלך כו' ומיד נתעורר המלך ומחל לו. והנמשך הוא שבנ"י קיבלו את התורה במ"ת ואנו תוקעים בשופר להזכיר את השופר שבמעמד הר סיני. שבמשל זה רואים שהזיכרון נעשה ע"י תקיעת השופר.