במדרש מסופר שבני ישראל ישנו בלילה של עצרת - "שינה של עצרת עריבה" - וזהו טעם המנהג שנעורים כל ליל שבועות. וצריך להבין איך שייך שבני ישראל הלכו לישון בליל שבועות הרי הם עמדו בתשוקה גדולה לקבלת התורה ועד שספרו את הימים עד מתן תורה?

והביאור: בני ישראל הלכו לישון כהכנה למתן תורה, דהנשמה כפי שהיא בגוף היא מוגבלת ואינה יכולה להשיג השגות שהשיגה בגן עדן. ולכן הלכו לישון כדי שהנשמה תעלה למעלה וזה יהיה הכנה למתן תורה. 

אך באמת אין זה הכנה הראויה למתן תורה, כי ענין מתן תורה הוא המשכת הקדושה בענינים גשמיים, שדוקא על ידי זה מגיעים בעצמותו יתברך. 

וההוראה הוא שאין להאדם לברוח מהענינים הגשמיים, אלא צריך לברר את העולם.

ב. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שהבעש"ט חיבב את היום השני של שבועות, מפני שהוא היום הראשון שלאחר מתן תורה, ובפרט לדעת רבי יוסי שמתן תורה היה בז' בסיון הרי זה מעלה נפלאה. והביאור בזה: תכלית דמתן תורה הוא בירור התחתון, וזה נעשה על ידי עבודת האדם שמתחיל ביום השני לאחר ש"וירד ה' על הר סיני". ולרבי יוסי שמתן תורה היה ביום השני הרי זה גם התוכן דפעולת התחתון, שהרי לרבי יוסי הוסיף משה יום אחד מדעתו - פעולת התחתון. 

וזהו שהסתלקות הבעש"ט היה ביום הראשון דשבועות, שאז על פי דין הקבורה צריכה להיות ביום השני דשבועות, דהבעש"ט לא רצה לעלות בסערה השמימה אלא רצה  שיהיה "ואל עפר תשוב" שהתחתון יתברר. 

וזה קשור עם תורתו של הבעש"ט, דתורת החסידות מדגישה שצריך להיות "עזוב תעזוב עמו" לברר את חומריות הגוף ולהמשיך בה קדושה.