פרשתנו נאמר (ג, יא) "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בנ"י ממצרים". ומבואר במדרש (ומובא ברש"י) שטענת משה היתה "מה זכות יש בידם שאוכל להוציאם". ועל זה ענה הקב"ה "הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה הם יוצאים משם". 

וצריך להבין איך שייך שענין שבעתיד יהיה זכות על יציאת מצרים? 

[וא"א לומר שזהו מפני שהקב"ה יודע עתידות, וא"כ יודע שבנ"י יקיימו את התורה, כי ע"י שזה בא בדיבור הקב"ה לא הי' לבנ"י (כללות האומה) בחירה על זה]. 

ויובן בהקדים המבואר שבנ"י ספרו חמישים יום עד קבלת התורה, ובשבלי הלקט מובא מדרש ששם משמע שמיד "כשנתבשרו ישראל לצאת ממצרים" הודיע משה לבני ישראל שיקבלו את התורה אחר היציאה ממצרים - ומובן שהבשורה עוררה אצלם תשוקה גדולה וגעגועים לקבלת התורה, ורק שהמנין בפועל התחיל כשיצאו ממצרים.

ועפי"ז יש לומר שהתשוקה למ"ת היה הזכות שבעבורה יצאו ממצרים (וי"ל שעל ידי שנשתוקקו לקבלת התורה הנה אף ש"כפה עליהם הר כגיגית" נחשב קבלת התורה לזכות לבנ"י, כי הם השתוקקו לקבלת התורה).

ובפנימיות הענינים: מ"ת הוא היציאה מכל המצרים וגבולים גם דקדושה, וזה נעשה ע"י שהאדם בטל להקב"ה, ולכן עי"ז שעוד בהיותם במצרים השתוקקו - לא רק להיות בני חורין אלא - להיות עבדי ה', "תעבדון את האלוקים", הנה עי"ז זכו ליציאת מצרים. 

וזהו ג"כ הקשר להתחלת דברי משה "מי אנכי כי אלך אל פרעה" - "מה אני חשוב לדבר עם מלכים", שגם זה קשור לבחי' הביטול, דהגאולה היא "לא שלך כי אם משלי" ואי"ז קשור למעלתו של משה. ועד"ז בנוגע לבנ"י, שהגאולה היא מפני ש"דבר גדול יש לי על הוצאה זו", וע"י הביטול - ההשתוקקות לקבלת התורה - זוכים בנ"י ל"דבר גדול" זה.  

והנה, צריך לומר שבמ"ת נתעלו בנ"י למעלה יותר בביטול הנ"ל (ואף שלכאורה אדרבא במ"ת "כפה עליהם הר כגיגית" - שהקב"ה הוצרך להכריחם לקבל את התורה), והביאור בזה הוא שאדרבא, כשהביטול בא מצד האדם אין זה תכלית הביטול מפני שהאדם עצמו הוא הסיבה לביטול, ושלימות הביטול הוא כאשר הביטול בא מצד האדון ולא מצד העבד. וזה נעשה ע"י ש"כפה עליהם הר כגיגית" - שהוכרחו לקבל את התורה.

וכשם שהיה ביציאת מצרים עד"ז הוא בגאולה העתידה שזכותם של ישראל הוא זכות הקיווי והצפיה לגאולה, שבזה נכלל ג"כ הכוסף והתשוקה לתורתו של משיח.