"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש גו' הואיל משה באר את התורה הזאת", ואמרו חז"ל: "בשבעים לשון פירשה להם". 

וצריך להבין מדוע הוצרך משה לטרוח בעצמו ולהטריח את כל בנ"י לשמוע את התורה בשבעים לשון, ומדוע לא סמך על חכמי ישראל בדורות שבהם ידברו בנ"י בשאר הלשונות?

והביאור: התורה היא תורת ה', וא"כ הי' צריך להיות שלימוד התורה וקדושת התורה הוא רק בלשון הקודש - לשון שהקב"ה מדבר בו. אך ע"י שמשה ביאר את התורה בשבעים לשון פעל שבכל לשון שבו לומדים תורה יהי' בה קדושת התורה, ועד"ז ע"י ציווי משה לכתוב את התורה בע' לשון, נמשך קדושת התורה גם באותיות דע' לשון.

(והנה, בפשטות "באר את התורה" קאי על משנה תורה. ויש לומר שעל ידי משנה תורה - ש"משה מפי עצמו אמרה" ברוח הקודש, דהיינו שדבר ה' נתלבש בשכלו של משה - פעל משה שתורה שבע"פ - שענינה הבנת האדם - תהי' חלק מתורת ה').

והנה, הנ"ל שייך במיוחד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שיום ההילולא שלו הוא בחודש שבט, שהשתדל ביותר בענין תרגום חסידות לשבעים לשון, שעל ידי זה פעל שבלימוד החסידות בשבעים לשון יהיה המעלה דלימוד סתים דאורייתא, המעוררת את סתים דנשמתא, ומקשרת את האדם לבחי' סתים דקוב"ה.