ברש"י (יג, יג): :"וערפתו: עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממנו של כהן לפיכך יפסיד ממונו". 

וצריך להבין מדוע מצרף רש"י את טעם המצוה לפירוש "וערפתו" ואינו מביא את טעם המצוה בד"ה בפני עצמו (ובפרט שבמכילתא משמע שטעם זה הוא רק לפי דעה אחת)?

ויובן בהקדים הביאור בזה שרש"י מביא טעם למצוה זו שלא כדרכו ברוב המצות. ויש לומר שרש"י בא לבאר מדוע המצוה הוא להרוג את הבהמה באופן דעריפה (החלק הראשון דהפירוש) שיש בה צער בעלי חיים. וע"ז מפרש (בחלק השני של הפירוש) שזה שבעל החמור אינו רוצה לפדות את חמורו הוא רק ענין של הפסד - כי ללא הפדיון החמור אסור בהנאה, וחמור הוא יקר יותר משה - ולכן מענישים אותו מידה כנגד מידה, שצריך לערוף את החמור, שעריפה מדגיש שזהו ענין של הפסד - "לפיכך יופסד ממונו".      

ועפי"ז יש לבאר שהלשון במכילתא הוא "יופסד" ורש"י משנה ל"יפסיד". כי לרש"י העיקר כאן הוא אכזריות הגברא, שלכן צריך הוא בעצמו להפסיד ממנו.

מהענינים מופלאים ע"ד ההלכה: במנחת חינוך חוקר האם יכול לערוף את חמורו של חבירו (ללא ידיעתו). וי"ל שלרש"י אינו יכול לערוף בהמתו של חבירו גם אם חבירו מינהו לשליח לערוף, כי חובת העריפה הוא עונש על הגברא - שצריך לערוף בעצמו. 

והנה, מלשון רש"י "הפסיד ממונו של כהן" (שמשמע שזהו כבר ממונו של הכהן) משמע שלרש"י בפשוטו של מקרא פטר החמור שייך לכהן - וכדמוכח מפרשת קרח "כל פטר רחם גו' באדם ובבהמה יהי' לך" (לכהן) - אלא שאמרה תורה שאין נותנים את הפטר חמור עצמו לכהן אלא רק את פדיונם.