ברש"י (טו, טז): "תיפול עליהם אימתה: על הרחוקים. ופחד: על הקרובים, כענין שנאמר כי שמענו אשר הוביש גו"'.

וכבר הקשו המפרשים דילמא איפכא שהרי מתחילה ירא הקרוב ורק אח"כ הרחוק. וגם אם נאמר שכן הוא פירוש תיבות אימה ופחד, צריך להבין מדוע הסדר בפסוק הוא תחילה רחוקים ואח"כ קרובים?

ויובן בהקדים כללות תוכן הכתוב, שלאחר שמבאר "שמעו גו' חיל אחז גו' נמוגו כו'" - שמשמעם לשעבר, ממשיך "תיפול אליהם" - להבא - שזהו תפילה או בקשה שבעת שבני ישראל יכנסו לארץ עדיין יהיה המורא ופחד על העמים. וזהו שרש"י מפרש "אימתה על הרחוקים" - כי בכניסה לארץ העיקר היא שיושבי כנען - שהם הרחוקים מים סוף - יתייראו, ורק אח"כ ממשיך שגם הקרובים יפחדו. (וי"ל ששני פירושים אלו הם ד"ה אחד, ו"כענין שנאמר כו'" חוזר להתחלת הפירוש). 

ועוד יש לומר באופן אחר קצת (שעפי"ז מובן מדוע מביא רש"י את הפסוק "כי שמענו" בהמשך לקרובים): רחוקים הם אלו שבנ"י לא כבשו את ארצם (כפרש"י בפסוק הקודם "אלופי אדום אילי מואב: לא עליהם היו הולכים"), והקרובים הם יושבי ארץ כנען שבנ"י כבשו את ארצם. ולכן מתחילה נאמר רחוקים ואח"כ קרובים (כי זהו הסדר ששמעו ע"ד קרי"ס).

בעבודת האדם: מלחמת בנ"י באומות הו"ע מלחמת היצר, שבהם ישנם ב' בחינות, "הרחוקים" הם המדות רעות שמופרכים מבנ"י מצד הטבע (ורק לאחר שנשקע בריבוי תאוות יכול להיכשל בהם), ו"הקרובים" הם המדות רעות שקרובים לאדם. והנה, "אילמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו", והעזר הבא מלמעלה הוא מן הקל אל הכבד, מתחילה על הרחוקים שהעזר פועל שהאדם לא יכשל בתאוות שרחוקים ממנו, ואח"כ על הקרובים שמתגבר גם על המדות רעות שקרובים איליו, ועד שמהפך את היצר הרע לגמרי - "בכל לבבך בשני יצריך".