כתב הרמב"ן ש"עשרת הדיברות חמשה לכבוד הבורא וחמשה לטובת בני אדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה".

והנה הרמב"ן מדגיש שטעם חיוב כיבוד אב הוא משום שהאב "משתתף ביצירה" (משא"כ החינוך כותב שהחיוב הוא משום שהאב והאם "יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו כו'"), כי דוקא ביצירת הולד ישנה שותפות גלויה להקב"ה (משא"כ זה שהוריו גדלוהו וטפחוהו כו' הם ענינים שבטבע).

והנה, הצמח צדק מבאר שהטעם שמותר וצריך לכבד אב ואם - ולא את הכוכבים ומזלות אף שהשפע בא על ידם - הוא מפני שהאב והאם הם בעלי בחירה. ויש לומר שאין הכוונה שיש להם שליטה בענין ההולדה, אלא שהם רק שלוחי ה' אך מגיע להם הכרת טובה על דרך "חמרא למריה טיבותא לשקיה". 

והנה, יש לפרש את עומק דברי הרמב"ן, שזה שהאב ואם "שותפים ביצירה" (ולא רק שמגיע להם הכרת הטוב) הוא משום שבאב ואם ישנו כח ההולדה שהוא כח האין סוף, כי בנשמות ישנו הארת כח האין סוף. ומכיון שכח האין סוף מאיר ומתייחד עמהם לכן שייך לומר שהכיבוד שמכבדים את האב והאם הוא "כבוד האל" - גדר בין אדם למקום. 

ומזה מובן שבכיבוד אב ואם ישנם ב' גדרים: (א) מצוה שכלית - הכרת הטוב, ששייך למצות שבין אדם לחבירו. (ב) וישנו גם גדר של בין אדם למקום, שכיבוד אב ואם הוא "כבוד האל". וזה שכיבוד אב ואם הוא בחמשה דיברות שהם לכבוד הבורא הוא משום שעיקר החידוש דמצות כיבוד אב ואם הוא רק בישראל, שהכח האין סוף שבהם מתיחד עימהם, ואם כן מה שמכבד אותם הוא "כבוד האל".