ברש"י (כג, טו): "חודש האביב: שהתבואה מתמלאת בו באבי', אביב לשון אב בכור וראשון לבשל פירות". 

וצריך להבין, לעיל בפרשת בא (יג, ד) נאמר "היום אתם יוצאים בחודש האביב" ושם לא פירש רש"י מאומה על תיבת אביב? [ואין לומר שסמך על פירושו בפרשת וארא על הפסוק (ט, לא) "כי השעורה אביב", כי פסוק זה נאמר במכת ברד שהיתה בסוף טבת, ואין זה שייך לחודש האביב]. ומדוע בפרשת תשא (לד, יח) מפרש רש"י עוד פעם את תיבת אביב ובשינוים ("חודש הביכור שהתבואה מתבכרת בבישולה")? 

והביאור בזה: בפשוטו של מקרא "אביב" הוא שם החודש, ובדרך כלל אין רש"י מפרש שמות, ולכן אינו מפרש את תיבת "אביב" בפרשת וארא. אך בפרשתנו מדובר אודות שלש הרגלים כפי שהם קשורים לתבואת השדה (שלכן צריכה התורה להבהיר שגם בשנה השביעית חוגגים את הרגלים), ואם כן קשה, דבשלמא הקציר והאסיף קשורים עם התבואה, אך מהו הקשר בין התבואה לחודש האביב? ועל זה מפרש רש"י שגם אביב קשור עם התבואה "שהתבואה מתמלאת באבי'". אך רש"י אינו מסתפק בזה - כי עדיין קשה מדוע אינו מקדים את חג הקציר והאסיף שהם העיקר - וממשיך "לשון אב בכור וראשון לבשל הפירות", ומפני שהוא הבכור לכן התחלת וראש החגים הוא בחודש האביב.     

ובפרשת תשא כוונת רש"י לתרץ מדוע מפסיק בין חג המצות לשבועות וסוכות במצות פטר חמור (דזה שהפסיק גם ב"בחריש ובקציר תשבות" מפרש רש"י הטעם לכך). ולכן מפרש רש"י "חודש הביכור שהתבואה מתבכרת בבישולה", ולכן מביא את מצות פטר חמור שהו"ע הביכור.

והנה, בפרשת בא עיקר ההדגשה הוא על זכירת יציאת מצרים (שלכן מפרש רש"י "ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת"), ובפרשת תשא העיקר הוא על קביעות שלש רגלים בזמנים הקשורים לתבואת השדה.

והנה, יציאת מצרים הוא "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו", ומענין יציאת מצרים רואים שאף שענין הזיכרון הוא חשוב ביותר, מכל מקום אינו מספיק שהזיכרון יבוא בדיבור ובמעשה - אכילת פסח - אלא צריך לפעול בעולם כולו שמחוץ להאדם - דקביעת שם חג הוא דוקא על החגים כמו שקשורים לתבואת השדה. שאמונת האדם, והתורה שלומד, צריכים להשפיע על כל העולם.