לקוטי שיחות חל"ו ע' 167 (פורים ב)
קיצור
בטעם קריאת המגילה איתא בגמרא (מגילה יד, א): "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן. אי הכי הלל נמי נימא, (ומשני) לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ כו' רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא, רבא אמר בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש, אכתי עבדי אחשורוש אנן". ונמצא שלטעם הא' והג' אין חיוב לומר הלל, ואילו לטעם הב' חייבים לומר הלל ורק שקריאת המגילה היא ההלל (ולדעת המאירי, הנה לטעם הב' מי שאין לו מגילה חייב בהלל).
ובגמרא ממשיך "בין לרבא בין לרב נחמן קשיא דהא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה" (ורבא ורב נחמן אמרו טעם אחר), ומשני כיון שגלו חזרו להכשירו הראשון. וצריך להבין לרבא איך שייך חיוב הלל לאחר שגלו הרי בגלות "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"?
והביאור בזה: ג' טעמים הנ"ל יסודם בנקודה אחת - שנס פורים לא היה נס גלוי, והלל אומרים רק על נס גלוי (ד"הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף"). אך הנס דפורים היה נס (שמצד הנס צריך לומר הלל), אך מצד שני היה נס המלובש בטבע (שמצד ההתלבשות אין לומר הלל). ועל פי זה יש לבאר את דעת רב נחמן "קרייתא זו הלילא", שעל ידי שקוראים את המגילה שהיא חלק מתורה אור, אזי רואים שזהו נס, ואם כן אז דוקא חייבים בהלל אך "קרייתא זו היא הלילא" - כי בקריאתה של המגילה תלויה וגם כלולה אמירת הלל. ועל פי זה יש לומר שאם אין לאדם מגילה אזי לא יאמר הלל, כי לא יתכן אמירת הלל בפורים ללא קריאת המגילה.
והנה, הטעם הא' סובר שהטעם שאין אומרים הלל על נס המלובש בטבע הוא מפני החפצא - שהנס אינו נס המספיק לאמירת הלל - ולכן אומר שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ שבה ההשגחה האלוקית מסותרת בדרכי הטבע. אך רבא - הטעם הג' - סובר שהטעם שאין אומרים הלל על נס המלובש בטבע הוא מצד הגברא, שהאדם אינו מרגיש את הנס ולכן אינו חייב באמירת הלל, ולכן טעמו הוא ש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן" - שכאשר בני ישראל משועבדים לאומות העולם אי אפשר להגיע להרגשה זו וממילא אין אומרים הלל.
ובעבודת האדם: ארץ ישראל קאי על עניני הנשמה, וחוץ לארץ קאי על עניני הגוף. וזהו הדיעה הא' ש"אין אומרים הלל על הנס שבחוץ לארץ" מפני שענין הלל - התגלות אלוקות - שייך רק מצד נשמת האדם ולא מצד הגוף. וזהו הביאור בדעת רבא (דיעה הג') שאף שסובר "אכתי עבדי דאחשורוש אנן" מכל מקום אומר ש"כיון שגלו חזרו להתירן הראשון" מפני שעניני הנשמה לא נשתעבדו בגלות ולכן מצד הנשמה אפשר להיות הילול (התגלות ה'). ורב נחמן סובר "קריתא זו הלילא" שבכח התורה אפשר לאדם להמשיך התגלות אלקות גם בעניני הטבע.
ובגמרא ממשיך "בין לרבא בין לרב נחמן קשיא דהא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה" (ורבא ורב נחמן אמרו טעם אחר), ומשני כיון שגלו חזרו להכשירו הראשון. וצריך להבין לרבא איך שייך חיוב הלל לאחר שגלו הרי בגלות "אכתי עבדי דאחשורוש אנן"?
והביאור בזה: ג' טעמים הנ"ל יסודם בנקודה אחת - שנס פורים לא היה נס גלוי, והלל אומרים רק על נס גלוי (ד"הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף"). אך הנס דפורים היה נס (שמצד הנס צריך לומר הלל), אך מצד שני היה נס המלובש בטבע (שמצד ההתלבשות אין לומר הלל). ועל פי זה יש לבאר את דעת רב נחמן "קרייתא זו הלילא", שעל ידי שקוראים את המגילה שהיא חלק מתורה אור, אזי רואים שזהו נס, ואם כן אז דוקא חייבים בהלל אך "קרייתא זו היא הלילא" - כי בקריאתה של המגילה תלויה וגם כלולה אמירת הלל. ועל פי זה יש לומר שאם אין לאדם מגילה אזי לא יאמר הלל, כי לא יתכן אמירת הלל בפורים ללא קריאת המגילה.
והנה, הטעם הא' סובר שהטעם שאין אומרים הלל על נס המלובש בטבע הוא מפני החפצא - שהנס אינו נס המספיק לאמירת הלל - ולכן אומר שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ שבה ההשגחה האלוקית מסותרת בדרכי הטבע. אך רבא - הטעם הג' - סובר שהטעם שאין אומרים הלל על נס המלובש בטבע הוא מצד הגברא, שהאדם אינו מרגיש את הנס ולכן אינו חייב באמירת הלל, ולכן טעמו הוא ש"אכתי עבדי דאחשורוש אנן" - שכאשר בני ישראל משועבדים לאומות העולם אי אפשר להגיע להרגשה זו וממילא אין אומרים הלל.
ובעבודת האדם: ארץ ישראל קאי על עניני הנשמה, וחוץ לארץ קאי על עניני הגוף. וזהו הדיעה הא' ש"אין אומרים הלל על הנס שבחוץ לארץ" מפני שענין הלל - התגלות אלוקות - שייך רק מצד נשמת האדם ולא מצד הגוף. וזהו הביאור בדעת רבא (דיעה הג') שאף שסובר "אכתי עבדי דאחשורוש אנן" מכל מקום אומר ש"כיון שגלו חזרו להתירן הראשון" מפני שעניני הנשמה לא נשתעבדו בגלות ולכן מצד הנשמה אפשר להיות הילול (התגלות ה'). ורב נחמן סובר "קריתא זו הלילא" שבכח התורה אפשר לאדם להמשיך התגלות אלקות גם בעניני הטבע.