בזהר פרשתנו מסופר שר' חייא ור' יוסי הלכו בדרך ור' חייא אמר דרוש על הפסוק "נכון יהי' הר בית ה'", ור' יוסי אמר לו ממאן שמעת ליה, ור' חייא ענה שהוא שמע שרב המנונא סבא דרש פסוק זה לרבי אחא. ומבאר אאמו"ר שבהתחלה לא אמר ר' חייא את שמו של בעל המאמר, אף ש"כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", כי חיוב זה הוא רק כ"שאומר הדבר אמר לו זה אז האומרו צריך לומר בשם אומרו, כמו במרדכי ואסתר כו' משא"כ בנדו"ד לא אמר זה לר"ח כו' אלא לר' אחא".

וצריך להבין הרי לכאורה בגמרא - והובא חיוב זה להלכה - ישנו לימוד נוסף שצריך לומר בשם אומרו משום "אל תגזול דל", וא"כ כששמע דבר שנאמר לאחר - הנה אף שאין ראיה ממרדכי ואסתר, מכל מקום - ישנו החיוב לאמר דבר בשם אומרו משום "אל תגזול דל"? 

ויובן בהקדים שמצינו ריבוי מאמרי רז"ל שלא נאמרו בשם אומרם, ומודגש ביותר אצל רבי אליעזר הגדול "שלא אמר דבר שלא שמע מרבותיו", ומ"מ ישנם ריבוי מאמרים שלא הזכיר בהם שם אומרו (אף שהיה לו יותר מרב אחד). והביאור: כשהתלמיד מתייגע להבין את הדבר בשכלו ועד שהדברים נתעצמו בשכלו אזי נקרא "תורתו", ואין חיוב לאמר דבר בשם אומרו משום "אל תגזול דל". ורק כדי להביא גאולה לעולם - שענינו לגלות (דעולם לשון העלם וגאולה הוא היציאה מההעלם) בכל דבר שבתורה את המקור שלו והוא סדר המסורה - ישנו חיוב לומר דבר בשם אומרו, כי אף אם רבו חידש את ההלכה מעצמו מכל מקום דרך הלימוד קיבל מרבו וכו' ועד משה רבינו.  

אך בתורה ישנם ב' ענינים (א) המסורה שמקבלים מלמעלה (ב) ופעולת בני ישראל להוסיף ולחדש בתורה. ולכן "מביא גאולה לעולם" הוא דוקא כשרבו אומר לו דבר זה, שזה מדגיש את סדר המסורה. אך כששמע איך שהרב אומר דין זה לאחר אזי אינו צריך לומר בשם אומרו, דבזה מודגש ענין אחר, והוא שבני ישראל מחדשים ופועלים בתורה.

וזהו שמבאר אאמו"ר שר' יוסי ביחוד מקפיד שיאמרו בשם אומרו, כי "ר' יוסי בחינתו הוא ע"ד בחי' אסתר בחי' מלכות וכן ר' יוסי הוא בחי' מלכות". והביאור: ספירת המלכות היא סוף כל דרגין ש"לית ליה מגרמי כלום", ולכן מודגש בה שגם החידושים הבאים מצד ישראל הם מהקב"ה.