כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פי"ב ה"א): "המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל כו' וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב". וצריך להבין, הרי אדמו"ר הזקן (שו"ע סימן תצ"ה סעיף ב') מבאר ששיטת הרמב"ם בגדר מלאכת מבעיר הוא "הוצאת האש או שמרבה האש", ואם כן מדוע אינו מתחיל בדין הדלקת הנר להחמם או להאיר, ומתחיל במבעיר שהוא צריך לאפר - ששם אינו צריך לגוף האש? 

[לפי הסברא שגדר מלאכת מבעיר הוא כליון העצים, מובן שמתחיל בדוגמא של מבעיר וצריך לאפר, כי האפר שייך לכליון העצים - גוף המלאכה]. 

ולכן צריך לומר שאף שלפי הרמב"ם גדר המלאכה הוא שמרבה באש מכל מקום עיקר גדר מלאכת מבעיר הוא כשצריך לאפר.

והביאור בפנימיות הענינים: שורש הל"ט מלאכות הוא עבודת איש הישראלי לקונו לעשות מהעולם דירה לו יתברך, ומזה משתלשלים הל"ט מלאכות של שבת. ובמלאכת מבעיר בעבודה רוחנית צריך להיות "צריך לאפר", ולכן זהו עיקר גדרה של המלאכה. והביאור: מלאכת מבעיר בעבודה הוא לעורר את הנשמה ברשפי אש האהבה להקב"ה, שהיא בדוגמת אור הנר שרצונה לצאת מהגוף ולידבק בשרשה (וזהו שמבעיר כל שהוא, כי המקור של תנועת המסירות נפש הוא בנקודת היהדות, ששם גם ב"כל שהוא" ישנה כל האיכות דנקודת הנפש). 

ובזה מוסיף הרמב"ם "והוא שיהא צריך לאפר", שעל האדם להרגיש שהוא צריך לגשמיות העולם (אפר שהוא החלק החומרי) כדי למלא את כוונת הקב"ה שיהיה דירה בתחתונים, שתכלית הבערת אש הנשמה הוא שיבוא מזה חיזוק בקיום התורה ומצותי' בעולם הזה הגשמי. ובעומק יותר: הבערת האש והאפר אינם שני הפכים, אלא אדרבא, הבחינה שההבערה היא כדבעי הוא כש"צריך לאפר", כי דירה בתחתונים היא כוונת העצמות, ואם כן ככל שמתעלה האדם ומתקרב לשרשו ומקורו מרגיש יותר את הנחיצות לירד למטה ולהתעסק בבירור העולם. 

[ובהערה: אך מכל מקום גם אם מבעיר את אש נשמתו "להתחמם" או "להאיר" הרי זה מלאכה, כי מכל מקום ניתוסף אצלו אור הקדושה. ובלשון "להאיר" נרמז שכוונת האדם בההבערה צריך להיות - לא רק שהוא יהיה "מואר" - אלא גם להאיר את העולם].