הרמב"ן מפרש ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון", ומבואר בספרים שסובר שהשראת השכינה במשכן היה בדרך התלבשות. אך הרמב"ם סובר שעיקר המשכן והמקדש הוא "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות", ולדעת הרמב"ם השראת השכינה בבית המקדש היה רק בדרך מעבר (כי השכינה היא בכל מקום ואין שייך שתתלבש במקום מסוים).

והנה, נתבאר במקום אחר ש"מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", דהרמב"ן מדבר על החפץ במשכן עצמו - "ושכנתי בתוכם", והרמב"ם - ספר הלכות - מדבר על עבודת בני ישראל - ענין הקרבנות. ועל פי זה יש לומר שגם בענין השראת השכינה דרך התלבשות או דרך מעבר אינם חולקים. 

והביאור בזה: נתבאר בזוהר שגליא דישראל מתקשר בגליא דקוב"ה וסתים דישראל מתקשר בסתים דקוב"ה, ויש לומר שהרמב"ם מדבר על הקשר הגלוי ולכן מבאר שעיקר המשכן הוא עבודת הקרבנות שנעשים מחוץ להיכל – והוא ענין עבודת האדם, שבחיצוניות הקשר של בני ישראל להקב"ה תלוי בעבודת האדם. אך הרמב"ן - שמביא "דברים נעימים ליודעי חן" - מדבר על הקשר של סתים דישראל בסתים דקוב"ה, וזה מתבטא בהשראת השכינה בקודש הקדשים - פנימיות בית המקדש, ואין זה תלוי בעבודת האדם (ואדרבא "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון גו'" קאי על בית שני שבו היה הארון גנוז - שמראה על בחינה עליונה יותר שלכן ה"סתים" הוא בהעלם יותר). 

וזהו שלהרמב"ם היה השראת השכינה בדרך מעבר, כי מצד גליא דקוב"ה אין שייך שהשכינה תתלבש במקום גשמי, והרמב"ן מדבר על סתים דקוב"ה שלמעלה מהגדרים דעליון ותחתון, ולכן אומר שהשראת השכינה יכולה להיות במקום גשמי, כי אמיתית הבלי גבול יכול לבוא גם בגבול.   

וזהו ההדגשה בלשון הרמב"ן "סוד המשכן הוא שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר" - בחינת סתים, ורק שבמתן תורה לא היה בהתלבשות כל כך שהרי "פרחה נשמתן", ובמשכן ומקדש שרתה השכינה בדרך התלבשות.