ברש"י (ו, ד): "ופשט את בגדיו: אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן". 

והנה, מובן מדוע מביא רש"י את ענין הראשון - "שלא ילכלך" - שהוא טעם הנוגע לבגדי כהונה, כי התורה מדגישה "ופשט את בגדיו". אך צריך להבין מדוע מביא גם את הענין השני - "בגדים שבשל כו'" - השייך להעבודה ולא לבגדים?

והביאור: הפסוק "ופשט גו'" בא לאחר הציווי על תרומת הדשן, ואם כן קשה דאם כוונת הציווי הוא שלא ילכלך את בגדיו מדוע אינו פושט בגדים אלו לפני תרומת הדשן? ולכן מביא רש"י טעם נוסף: "בגדים שבשל בהן כו'" שעל פי זה מובן שתרומת הדשן שהוא בפני רבו - במקום המזבח - משמש ב"בגדים שמשמש בהן תמיד", ורק להוצאת הדשן - שבדוגמת הבישול שאינו במקום רבו - לובש בגדים אחרים. 

מיינה של תורה: אף שבישול הקדירה ומזיגת הכוס - תרומת הדשן והוצאת הדשן - הם בבגדים שונים, מכל מקום הם נעשים באותו הכהן. וההוראה: (א): שמצד הביטול לרצון העליון אין חילוק בין מצוה להכנה למצוה ולהכנה להכנה. על דרך "כמה גדולים מעשי חייא" שרבי חייא התעסק בעצמו גם בכל ההכנות להלימוד. (ב): ועל האדם לילך ממקום רבו וללבוש בגדים אחרים - להתלבש בלבושי המתברר - ולדבר עם הזולת בענינים שהם רק הכשר מצוה, על דרך הנהגת הקב"ה "וארד להצילו מיד מצרים".