כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט, הלכה כג): "ובשביעי של פסח אין אומרים שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח". ויש לומר שאריכות לשון הרמב"ם ("וכבר בירך כו'") משמיענו שאם לא בירך בתחילת הפסח מברך בימים האחרונים. אך יש לומר שיתירה מזה קא משמע לן, כדלקמן.   

ויובן בהקדים לשון אדמו"ר הזקן שאומר: "ואין אומרים שהחיינו בקידוש של שתי לילות כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח", ומשמיט את הטעם שאינו רגל בפני עצמו. 

והביאור בזה: ישנם ב' אופנים לבאר את ברכת שהחיינו: (א) מצד החידוש דהזמן, (ב) מצד עצם זמן המועד (ולא מצד חידושו). והחילוק ביניהם הוא שאם לא בירך בהתחלת היום טוב הנה לאופן הא' הברכה אחר כך הוא רק תשלומין, משא"כ לאופן הב' הרי זה עצם זמן החיוב (ונפקא מינא - כביאור הרוגוצובי - שאם נאנס בזמן החיוב אזי לא נחשב שעבר, אך אם נאנס רק בזמן התשלומים (שלאופן הא' לאחר התחלת החג הרי זה רק תשלומים) אזי נחשב שעבר, כי בזמן החיוב לא היה אנוס).  

ויש לומר שהרמב"ם ואדמו"ר הזקן סוברים כאופן הב' - שהחיוב הוא על כל רגע - ולכן מדגישים שהטעם שאין אומרים שהחיינו בימים האחרונים הוא מפני שכבר אמרו בימים הראשונים - אך לולא טעם זה ישנו חיוב - לא רק מצד תשלומים - לאמרו בימים האחרונים.    

וזהו שהשמיט אדמו"ר הזקן את הענין ד"רגל בפני עצמו", כי אילו הביאו היה מקום לטעות שזהו על דרך זה שאין אומרים הלל בימים האחרונים - ששם אומר שימים האחרונים אינם רגל בפני עצמו "ובתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו". 

והנה, הרמב"ם ואדמו"ר הזקן כותבים שאין אומרים שהחיינו בימים האחרונים דוקא, אך לא כתבו כן בפירוש בנוגע לחול המועד. ויש לומר שזהו מפני שבימים האחרונים ישנה קא סלקא דעתך שצריך לומר שהחיינו מצד החידוש דימים אלה הקשורים עם הגאולה העתידה. ולכן צריך להבהיר שאין אומרים שהחיינו כי עדיין אין לנו את הגאולה העתידה, כי יש לנו רק את הנתינת כח על הגאולה העתידה - שזהו הגאולה ממצרים, ועל זה כבר אמרו ברכת שהחיינו בימים הראשונים.