כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ריש פרק ז): "מצות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו".

וצריך להבין לכאורה אין נפקא מינה בהלכה מזה שהיראה היא "לא מן המקדש אלא ממי שצוה על יראתו" – דהרי הפירוש מורא הוא ש"לא יכנס אדם בהר הבית במקלו כו'" – ואם כן למה מביאו הרמב"ם.

והביאור בזה: אפשר לבאר את יראת המקדש בב' אופנים: (א) שהחיוב הוא שיהיה יראה כפשוטה, (ב) או שהחיוב הוא לעשות פעולות המבטאות את ענין היראה – על דרך "לא יכנס כו'".

ויש לומר שבזה מחולקים הברייתא בש"ס (יבמות ו, א) והתורת כהנים, שבתורת כהנים לא הביא את פרטי הדינים ש"לא יכנס כו'" מיד לאחר "לא מן המקדש אתה ירא", כי לדעת התורת כהנים חיוב היראה היא הרגש היראה, משא"כ שיטת הש"ס היא שגדר היראה היא עשיית פעולות של יראה, ולכן בברייתא שבש"ס איתא "לא ממקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר על המקדש ואיזהו מורא כו'" שמביא מיד את פרטי העשיה.

וזהו הביאור ברמב"ם: (שבספר המצות כותב כדעת התו"כ: "שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה", אך) בספר הי"ד סובר הרמב"ם כהש"ס שגדר היראה הוא בעשיית פעולות של יראה, שלכן אומר "אלא ממי שציוה על יראתו" (דלא כבש"ס "שהזהיר על המקדש") כדי להדגיש שהיראה אינה היראה מן המקדש אלא על קיום ציווי היראה במעשה, ולכן מיד לאחר זה ממשיך "ואיזו יראתו לא יכנס כו'", ובסוף הלכה ד' מסיים "וכל זה הוא ליראה מן המקדש". ובהלכה ה' מתחיל ענין חדש – "שכל הנכנס לעזרה כו' ויראה עצמו שהוא עומד לפני ה'" – שהרגש היראה כאן אינה מפני המקדש (דאם כן היה לו לכתוב הנכנס להר הבית) אלא מפני שעומד לפני ה' בעזרה.

בפנימיות הענינים: ענין היראה הוא ביטול, וכשהיראה באה על ידי השגת והרגש האדם אם כן אין זה תכלית הביטול – שהרי הביטול קשור עם מציאותו. ורק כאשר הביטול קשור עם עשיה – לא מפני הרגש שלו אלא מפני קיום רצון ה' – אזי הביטול הוא בשלימות. וכיון שביטול הוא ענין עיקרי בעבודה, לכן יראה זו ישנה גם בזמן הגלות, וכמו שכתב הרמב"ם "אע"פ שהמקדש חרב היום בעונותינו חייב אדם במוראו כו'". ויש להוסיף שאדרבא בזמן הגלות איכות הביטול הוא גדול יותר, שלמרות הסתר השכינה מקיימים בנ"י את התורה והמצות.

ויהי רצון שהעיסוק בהלכות בית הבחירה יזרז את בנין בית המקדש השלישי.