"וספרתם לכם ממחרת השבת כו' שבע שבתות תמימות תהיינה" (אמור כג, טו). ובפירוש "תמימות" ישנם ג' אופנים: (א) ספירת האדם הוא באופן ד"תמימות" - שסופר בלילה, ואם שכח לספור לילה אחד הפסיד ממצות ספירת העומר לגמרי - שזהו תמימות במעשה הספירה. (ב) ושלימות נוספת בתמימות הוא כשיום הראשון דפסח חל בשבת שאז השבועות הן כסדרן - שזהו תמימות כימי בראשית. (ג) ושלימות נוספת הוא שתמימות קאי על זמן שבית המקדש קיים שאז מקריבין העומר ושתי הלחם, ואז התמימות הוא בשלימות - שזהו תמימות בשייכות לעומר.

והנה, כשחסר יום אחד חסר בכל המצוה (לא מפני שכל הימים הם מצוה אחת - שהרי מברכים ברכה בכל יום, אלא) מפני שכשחסר יום אחד חסר בהמציאות דספירה (שאינו יכול לומר היום עשרה ימים אם לא ספר תשע). ועל פי זה בקטן שהגדיל, וגם בגדולים אם יבוא משיח באמצע ימי הספירה, יש לחקור האם יוכלו לברך על שאר הימים בברכה - שבפשטות משמע שאין יכולים לברך שהרי התחלת הספירה אינו באותו השלימות דתמימות כסיום הספירה. אך יותר נראה לומר שיכולים להמשיך בברכה כי זה שישנה מצוה בתורה לספור הרי זה פועל במציאות העולם – על דרך מצותיה אחשביה -  ובספירת הימים שלו שלפני זמן חיובו - גם כשהסופר אינו מצווה לספור. והביאור: הציווי פועל כמה ענינים: (א) מציאות בעולם (שהרי ללא הציווי אין הספירה חשובה שהרי הימים עוברים גם ללא הספירה) וזה מתאים לבחינה הא' בתמימות - מציאות הספירה (ב) ומציאות חשובה - ומתאים לגדר הב' בתמימות - שלימות דתמימות, (ג) והמצוה - שהן הספירה והן הימים נעשים חפצא של קדושה וזה מתאים לגדר הג' דתמימות, תמימות הקשור עם מצוה. 

וזהו הקשר בין ספירת העומר לתוכן דשבועות, דהתוכן דמתן תורה הוא פעולה בהחפצא דהעולם, ופעולה בזמן שהוא הגדר דהעולם. 

ועפי"ז יובן בתוספת ביאור תוכן השלימות דתמימות כשהשבועות הם כימי בראשית - דלכאורה ספירה ענינה היא פעולת האדם, והשלימות דימי בראשית אינו תלוי בעבודת האדם - אלא שמפני שתוכן המצוה דספירת העומר הוא המשכת קדושה בגדר העולם שהוא הזמן, לכן הרי זה בשלימות יתירה כשספירת האדם מתאימה לספירת הזמן מצד גדרי העולם - תמימות כימי בראשית.