המקום היחידי בש"ס שבו הוזכר עשרים באב הוא בשייכות לקרבן העצים. וישנה מחלוקת איזה משפחה הביאו את קרבן העצים בעשרים באב, שר' מאיר אומר "הן הן בני דוד בן יהודה" ור' יוסי אומר "הן הן בני יואב בן יהודה". ויש לומר שאין זה מחלוקת במציאות אלא משפחה זו היתה מבני דוד ויואב, והמחלוקת היא האם קיבלו את הנתינת כח להביא קרבן זה מדוד או מיואב. 

דהנה, המעלה בקרבן העצים לאחר ט"ו באב הוא שאז כבר אי אפשר לכרות עצים למערכה מפני שתשש כוחה של חמה, ואם כן הם היו צריכים להתכונן כמה זמן לפני כן כו' וכל זה הוא בשביל לעזור לאחרים (שהרי הקרבן עצים הוא גם לקרבן יחיד). 

והנה, דוד ויואב היו שניהם בבחינת ביטול ומסירות נפש, אלא שאצל דוד היה העבודה בלימוד התורה, ולכן רבי מאיר שענינו אור שלמעלה מהעלם העולם סובר שהנתינת כח הוא מדוד, ור' יוסי - שבגמטריא אלוקים שבגמטריא הטבע - סובר שעיקר המעלה הוא של יואב - המלחמה בעבודת הבירורים. 

הסברה נוספת: רבי מאיר - בחינת אור - סובר כהירושלמי שצריך לעשות הכבדה בהוה בשביל תועלת שבעתיד, ולכן יואב מחויב ללכת למלחמה כדי שדוד יוכל ללמוד בלב פנוי - אף שהתועלת לדוד יהיה בעתיד. ולכן סובר שעיקר המעלה דמסירות נפש הוא בדוד. משא"כ רבי יוסי - בחינת העלם - תלמוד בבלי סבר שאין צריך לעשות הכבדה בהוה בשביל תועלת שבעתיד, ולכן סובר שיואב לא היה מחויב ללכת למלחמה כדי שדוד יוכל ללמוד בלב פנוי, ולכן סובר שעיקר המסירות נפש הוא ביואב שהרי לא היה מחוייב בזה.   

וההוראה: כשיש לאדם דבר שאין לאחרים צריך להיות מוכן לתיתו כדי לעזור לעוד יהודי (ובהערה: שעד"ז הי' עבודתו של אאמו"ר בעל ההילולא), וצריך לעשות זאת בשמחה עד כדי כך שצריך לקבוע יו"ט על זה.