"והיה כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר גו'". ר' ישמעאל סובר שפסוק זה מלמדנו שבמדבר נאסר להם בשר תאוה שאינו קרבן, וכשנכנסו לארץ (שזהו "כי ירחיב") הותר להם בשר שחוטה, ורבי עקיבא סובר שבמדבר הותר להם בשר נחירה, ובכניסתם לארץ נאסר להם בשר נחירה, ופי' "כי ירחיב" הוא למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר. והנה, רש"י מפרש כרבי ישמעאל, שבכניסתם לארץ הותר להם בשר תאוה, אך גם מפרש שלא יאכל אדם בשר אלא מתוך רחבת ידים, ואם כן צריך לומר שרבי ישמעאל ורבי עקיבא אינם חולקים בעצם הענין, וחולקים רק בפרטים, ולכן רש"י יכול לפרש כשניהם.

והביאור בהיות בני ישראל במדבר היו מובדלים מגשמיות, ולכן לא היה להם ענין השחיטה, ואכלו רק בשר קודש. אך כשבאו לארץ ישראל אז הוצרכו לברר את הגשמיות, וכדי לברר את הגשמיות צריכים לכח עליון יותר - "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך" – ולכן אז דוקא הותר להם בשר תאוה, וזהו שיטת רבי ישמעאל. ורבי עקיבא (שהוא מזכה ישראל) מסכים להנ"ל ורק שאומר שבדרך מקרה הותר להם בשר תאוה (ע"י נחירה), כי הקדושה שבבני ישראל פעלה בירור קצת גם על הבשר, וענין השחיטה הוא רק כדי שלא יהיה צער בעלי חיים, ומפני שזה היה רק בדרך מקרה לא נצטוו על זה. ועוד ענין בזה שענין השחיטה, "אין ושחט אלא ומשך" - לגבול הקדושה, היה למעלה מכחם, ודוקא בכניסתם לארץ ניתן להם הכח, ולכן ניתן להם הציווי, על השחיטה.