יעקב ברך את אשר ש"מאשר שמנה לחמו", ועל דרך זה הי' ברכת משה לאשר "וטובל בשמן רגלו". והענין בעבודה: "שמן" הוא חכמה ו"רגל" הוא העבודה בקבלת עול, "וטובל בשמן רגלו" הוא שהשמן משמש לרגל, מפני שמעלת העבודה בקבלת עול גדולה יותר.

והביאור בזה: שבט אשר הי' האמצע והפנימיות דמחנה דן. וענין דן הוא "מאסף לכל המחנות", שהי' לו קבלת עול לקיים רצון העליון ולכן נסע באחרונה כדי להחזיר את האבידות דשאר בני ישראל. דהנה אמרו חז"ל "איזהו שוטה זה המאבד מה שנותנים לו", והפירוש הפנימי בזה הוא שלכל אחד ישנו מ"ה - ביטול, אך יכולים לאבד את בחי' מ"ה. ושבט דן, ע"י עבודתם בקבלת עול, מחזירים לבני ישראל את הביטול דמ"ה.     

וזהו הביאור במחז"ל, על הפסוק "יהי רצוי אחיו", ששבט אשר נתנו מזון לשאר בני ישראל בשנת השמיטה. והענין, שבשמיטה ישנו השאלה "וכי תאמרו מה נאכל", זאת אומרת שנמצאים במצב של קושיא והסתר, ורק ע"י הקבלת עול דשבט אשר יכולים להלך גם במקום של העלם והסתר.

ב. איתא במדרש "מאשר שמנה לחמו: שהוא מעמיד בגדי שמונה. והוא יתן מעדני מלך: שהיו בנותיו נאות כו' נישאות לכוהנים גדולים". והנה היופי האמיתי של אישה הו"ע הצניעות הקשור עם העבודה דשבט דן קבלת עול - "דונו דיני", שמתנהג בכל פרט כפי הוראת השולחן ערוך. וזהו הקשר בין אשר - בחינת קבלת עול - ל"בנותיו נשאות לכהנים גדולים". והנה רש"י מביא מהספרי על הפסוק "ברוך מבנים אשר" "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר", ורש"י אומר ש"איני יודע כיצד" (כי אין רואים במנין בני ישראל שנתברך יותר משאר השבטים). ויש לומר שענין הברכה בבנים הוא הברכה דנחת מהבנים, שיכול להיות בן אחד שנותן הרבה נחת כי הוא שקול ככל ישראל (ע"ד משה). והקשר בין בנים לאשר הוא כי בחי' בנים הוא הרגל שבקומה שלימה דכל ישראל.