מיד כשמתחיל לדבר מלמד האב את בנו את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב". והנה פירוש פסוק זה הוא שהתורה שהיא א"ס ויש בה א"ס מדרגות עומק לפנים מעומק, שלכן היא כוללת את "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" (התורה כמו שהיא לפנינו עכשיו), הנה כל זה נמצא בתורה אשר "צוה לנו משה".

ומלמדים ענין זה לתינוק מיד, כי עצם התורה הוא זה ש"אותי אתם לוקחים" ע"י התורה, וזה שייך לקטן כמו לגדול, וזהו "מורשה" - מלשון ירושה - שגם תינוק בן יומו יורש.   

וצריך להודיע את זה לתינוק מיד כי זהו היסוד ללימוד. ואם מתחיל עם הבנה והשגה אזי קשה יותר להנחיל את ההרגש שהתורה היא א"ס שלמעלה מהשגה. 

והנה, מנהג ישראל היא שהשמחה מתבטאת דוקא ע"י ריקודים ברגלים ולא בלימוד, וזה מדגיש את הנ"ל שעצם התורה היא למעלה מהשגה.

ואעפ"כ הריקוד – האמונה - צריך להיות שייך להשגה, ולכן רוקדים מסביב לשולחן הקריאה, כי ע"ד שהשכל צריך להיות מיוסד על קבלת עול, כך צריכה האמונה לבוא בכוחות פנימיים, כדי שהאדם יתיחד עם אלוקות.

וזהו שאומרים "אתה הראתה", ש"הראתה" - ראי' שלמעלה מטו"ד - נמשכת ב"לדעת" - בהבנה והשגה.