ברש"י (א, כא): "התנינים: דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם".

צריך להבין מדוע מביא רש"י את האגדה, היפך הכלל ש"אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"?

והביאור: לרש"י קשה מדוע נאמר שהקב"ה ברא את התנינים לפני הפסוק "ואת כל נפש החיה" שכולל גם את התנינים? ולכן מפרש רש"י שהם "דגים גדולים", ולכן נמנים בפני עצמם. אך לכאורה אין זה ביאור מספיק שהרי ישנם הרבה נבראים גדולים. ולכן מביא רש"י את האגדה שקאי על הלויתן, שגדלותו הוא באין ערוך לשאר הנבראים.

ומוסיף "ובן זוגו", כי במדרש על אתר איתא שהיה רק דג אחד, ורש"י סובר כמדרש אחר שאומר שנברא עם בן זוגו.

וכדי שלא יטעה הבן חמש למקרא לחשוב שישנם הרבה לויתנים עתה, ממשיך רש"י "והרג את הנקבה", אך לכאורה קשה הרי כל מה שברא הקב"ה הוא טוב מאוד, ולכן ממשיך רש"י "ומלחה לצדיקים לעת"ל", שלכן בראה (אף שהרגה מיד).

מיינה של תורה: גם מי שהוא במדרגת לויתן - מלשון "ילוה אישי אלי" כמבואר בלקו"ת - צריך בן זוג, חבר, כדי לעזרו בעבודת ה'.

ואף שהוא הרג את נפשו הבהמית, מ"מ אי אפשר לו להיות יחידי כי אז יאמרו שכשם שהוא יחיד בעליונים כך ישנו יחיד בתחתונים - שאחרים יחשבו שגם הם אינם צריכים לחבר.

ואף שטוען שאינו צריך לדאוג לאחרים, ואדרבא הם צריכים לעלות למדרגתו, הנה על זה מביא רש"י "שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם" - שכדי שיהי' דירה בתחתונים צריכים רוב בני אדם להיות במדרגת יחודא תתאה. אך מ"מ גם לבעלי יחודא תתאה צריך להיות נקודה דיחודא עילאה, וזהו שהזכר - הנקודה - קיים, "והרג את הנקבה" - התפשטות הנקודה.

אך גוף הנקבה קיים, דבנוגע למעשה בפועל ישנה יחו"ע. "ומלחה לצדיקים לעת"ל" שאף שההתפשטות דיחו"ע אינו מאיר בפנימיות עתה, מ"מ זה מונח לעת"ל, שאז יומשך בפנימיות ע"י סעודת לויתן.