ברש"י (ב, ב): "ויכל אלהים ביום השביעי - ר' שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום. ד"א מה היה העולם חסר מנוחה באת שבת באת מנוחה כלתה ונגמרה המלאכה".

צריך להבין כמה ענינים, ומהם: מלשון רש"י נראה שזה שהקב"ה יודע עתיו הוא טעם (לא רק שעשה מלאכה עד יום השביעי, אלא טעם) ל"נכנס בו כחוט השערה", וצריך להבין איך זהו טעם ל"נכנס בו כו'"? ומדוע אומר רש"י "כחוט השערה", שמורה על מקום, ולא כהרף עין המורה על זמן?

והביאור: הכתוב "ויכל אלוקים ביום השביעי" הוא לכאורה בסתירה להנאמר לפנ"כ "וירא אלוקים את כל אשר עשה גו'", ונאמר "ויכולו", שכל המלאכה נעשתה ביום השישי. ועל זה מפרש רש"י שמפני שהמלאכה דיום השביעי הוא רק כחוט השערה, ששערה אחת אינה ניכרת בפני עצמה וחשיבותה היא רק כשהיא ביחד עם הרבה שערות, לכן אי"ז בסתירה לזה שהמלאכה נסתיימה ביום השישי, כי אין בחוט השערה חשיבות בפני עצמה. ולכן מדגיש הכתוב "ויכל אלוקים", כי דוקא "הקב"ה יודע עתיו ורגעיו" ויכול לכון לגמור כחוט השערה ביום השביעי.

אך כאן שואל התלמיד שאם המלאכה שנעשתה ביום השביעי הוא רק "כחוט השערה", א"כ המלאכה הי' רק בהתחלת היום השביעי, ואיך מתאים הלשון "(ויכל) ביום השביעי" (שמשמעו באמצע היום השביעי)? ולתרץ זה ממשיך רש"י "ונראה כאילו כלה בו ביום", שמפני שבתוכן של היום אים הבדל בין הרגע הראשון של היום לאמצע היום, לכן "נראה" שה"ויכל" הי' "בו ביום" (באמצע היום).     

אך לפירוש זה (שחוט השערה של המלאכה נגמרה ביום השביעי) קשה קצת שהרי ביום השישי נאמר "וירא אלוקים את כל אשר עשה", וגם נאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", שמשמעו שכל המלאכה נגמרה לפני "ויכל אלוקים ביום השביעי". ולכן מביא רש"י פירוש שני "מה הי' העולם חסר כו'". אך לפירוש השני קשה הלשון "ויכל אלוקים ביום השביעי", דענין המנוחה אינה פעולה שעליה שייך לומר "ויכל אלוקים גו' מלאכתו", אלא אדרבא המנוחה באה מצד עצמה עי"ז שהקב"ה לא עשה מלאכה. ולכן צריך לחזור לפירוש הראשון.

מעניני הלכה בפרש"י זה: לכאורה מכה בפטיש היא מלאכה אף שיש בה רק כחוט השערה, וא"כ קשה איך שייך לומר שהקב"ה עשה מלאכה בשבת אפי' כחוט השערה? והביאור: הסיבה שמכה בפטיש הוא מלאכה (אף שהיא רק כחוט השערה) הוא מצד עושה המלאכה שמרים ומכה בפטיש שזה הוא ענין שלם. אך הקב"ה "יודע עיתיו ורגעיו" וא"כ הרמת הפטיש היה לפני שבת וא"כ החוט השערה בשבת אינו חשוב ולכן אינו מלאכה. (ואינו אפי' בגדר חצי מלאכה, שאסורה מדרבנן, כי חצי מלאכה - לדוגמא הנחה ללא עקירה - הוא ענין חשוב, אך חוט השערה אינו אפי' חלק חשוב מהמלאכה).

מיינה של תורה: הקב"ה נכנס בשבת כחוט השערה כדי להורות לכל אחד את החשיבות של כל רגע קטן, שצריך להוסיף בלימוד התורה וכיוצ"ב בכל רגע אפשרי. ובאם חסר אפי' רגע אחד אז כל העולם הוא חסר (פירוש הב' ברש"י).

ועד"ז הוא בנוגע לכללות הדורות, שה"ויכולו" דכל ששת ימי המעשה דכל הדורות שעברו, תלוי בפחים קטנים - בחוט השערה דדורנו זה.