כל אחד מנשיאי חב"ד הוא ממלא מקום בשלימות לנשיאים שלפניו, אך לכל אחד ישנו ענין מיוחד שבו היה "זהיר טפי". וה"זהיר טפי" של כ"ק מו"ח אדמו"ר היה שכל הענינים יבואו בפועל ממש ובהתפשטות. ולא התפעל ממצב הזולת ברוחניות, ועזר בגשמיות זהו במילא טובה ברוחניות, וע"ד הנהגת משה שאמר דברי תוכחה רק "אחרי הכותו גו'", לאחר שעזר לבני ישראל בגשמיות. 

פעם שאלו את כ"ק מו"ח אדמו"ר מדוע מקרב את אלה שהם בסוג של "מעלין ולא מורידים". וענה שהלכות אלו הם בסוף חושן משפט, מפני שדוקא לאחר שלומדים את כל שאר חלקי השו"ע יכולים להתחיל ללמוד האם יהודי הוא בסוג ד"מעלין ולא מורידים" (דיכול להיות שטועה בחשבו שהשני הוא בסוג דמעלין ולא מורידין, או שיש לו פניות).

ב. קריעת ים סוף היה ע"י שנחשון בן עמינדב קפץ לים במסירות נפש, ואף שלבני ישראל היה דין של בני נח שאסור להם למסור את נפשם, מ"מ מכיון שידע שישנו ציווי מה "תעבדון את האלוקים על ההר הזה", לכן הלך לקראת קבלת התורה מבלי התחשב עם הנמצא בדרכו. ואף שגם על פי שכל דתורה הנה "אחרי רבים להטות" ורוב בני ישראל טענו שצריכים לעשות דברים אחרים, מ"מ לא נכנס עימהם בשקליא וטריא, כי כל ענינו הי' לקיים את ציווי ה'.  

ומזה ישנה הוראה לכל דור, ועד"ז ישנה הוראה מהמסירות נפש של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שקיבל את הנשיאות בזמן של מסירות נפש, ועד שתבע מסירות נפש גם מאחרים. והוא מפני שלא חיפש מסירות נפש (דרבי עקיבא חיפש מסירות נפש, משא"כ אברהם שענינו הי' "ויקרא שם בשם ה'", ובאם הוצרך מסירות נפש היה מוכן למסור נפשו), וא"כ לא נכנס לשקו"ט האם מותר למסור את הנפש, כי לא עסק בדיני מסירות נפש אלא בהפצת היהדות.

ג. הסיפור שכ"ק בכה בעת הברית והרבי מהר"ש אמר מה אתה בוכה כשתגדל תהי'... ותאמר חסידות.

הסיפור דהנשיקה החסידית.

הסיפור שהרבי נ"ע רצה לנסוע לא"י, ועל שאלת הרבנית מה יהי' על חסידות וחסידים ענה שמשאיר את כ"ק מו"ח אדמו"ר שהי' אז בן י"ז.