לקוטי שיחות ח"ו ע' 1 (שמות א)
קיצור
ברש"י: "ואלה שמות בני ישראל: אע"פ שמנאן בחייהם בשמותם חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן, שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא".
והנה, מזה שרש"י מעתיק בד"ה "ואלה שמות" ולא "שבעים נפש", משמע [לא כהמפרשים שמבארים שרש"י קאי רק על המנין דשבעים נפש, ש"חזר ומנאן" אלא] שמפרש רק את הכפל דשמות השבטים ולא את טעם הכפל דמנין דשבעים נפש. ויש לומר שהוא מפני שטעם כפל מנין שבעים נפש מובן שהרי זה מדגיש שבני ישראל פרו במצרים. ואם כן קשה מדוע מפרש רש"י "חזר ומנאן" שקאי על המנין?
ועוד צריך להבין מהו ההדגשה "שנמשלו לכוכבים" הרי מספיק לכתוב כמו הכוכבים, דהרי מנין שייך בכל דבר חביב אף אם לא נמשל לכוכבים.
והביאור: רש"י מפרש את כפל שמות בני יעקב שזהו "להודיע חיבתן". אך מזה שנאמר "איש וביתו באו", שהשבעים נפש נחלקו לי"ב בתים - שבטים, משמע שההדגשה אינה המספר שבעים, אלא שבני ישראל הנ"ל עם "איש וביתו" היו שבעים, שמונה את השבטים ביחוד. וא"כ קשה מאי קמ"ל, ולכן מפרש רש"י שגם הקריאה בשמותם וגם המנין שניהם הם ענין של חיבה.
וזהו שרש"י ממשיך "שנמשלו לכוכבים" שכוונתו לפרש מדוע ישנם ב' עניני חיבה. והביאור, שכמו שבכוכבים ישנו ענין משותף לכל הכוכבים, וחביבות זו מתבטאת במספר המדגיש את הנקודה המשותפת, וישנו התכונה דכל כוכב פרטי, וחביבות זו מתבטאת בענין השם, כך בבני ישראל ישנם ב' ענינים אלו, החביבות שמצד נקודת היהדות והחביבות דהפרט דכל איש ישראל.
מיינה של תורה: "שם" ו"מנין" מבטאים את העצם שלמעלה מכוחות הגלויים, אך הכוונה היא לפעול על הכוחות הגלויים, וזה נעשה ע"י "להודיע חיבתן" כדלהלן.
ויובן בהקדים, שהחיבה המתבטאת ע"י קריאה בשם היא עמוקה יותר משאר גילויי חיבה כמו נתינת מתנה (שצריכה להיות מוגבלת לפי"ע המקבל), וחיבוק (ששייך דוקא כשהילד ער או נמצא באותו מקום עם האוהב) וכו', דרואים במוחש שדוקא קריאת השם שייך בכל מקום ובכל מצב, לפי שהשם מבטא את עצם הבן שלמעלה מציור.
והנה "מנין" קאי על עצם הנשמה למעלה, ששם כולם מתאימות וכו', ו"שם" קאי על הנשמה שמתלבשת בגוף. ולכן עיקר הכוונה היא להודיע ולגלות את עצם הנשמה שלמעלה בנשמה שבגוף, "מנאן בחייהם בשמותם". וזה שייך ל"הבאים מצרימה", שדוקא ע"י עצם הנשמה שלמעלה ממצרים ישנו נתינת כח ל"הבאים מצרימה" – לירד למצרים ולעשותה כלי לקדושה. ואזי "חזר ומנאן במיתתן", שהנשמה שבגוף גורמת עליה גם בנשמה שלמעלה.
והנה, מזה שרש"י מעתיק בד"ה "ואלה שמות" ולא "שבעים נפש", משמע [לא כהמפרשים שמבארים שרש"י קאי רק על המנין דשבעים נפש, ש"חזר ומנאן" אלא] שמפרש רק את הכפל דשמות השבטים ולא את טעם הכפל דמנין דשבעים נפש. ויש לומר שהוא מפני שטעם כפל מנין שבעים נפש מובן שהרי זה מדגיש שבני ישראל פרו במצרים. ואם כן קשה מדוע מפרש רש"י "חזר ומנאן" שקאי על המנין?
ועוד צריך להבין מהו ההדגשה "שנמשלו לכוכבים" הרי מספיק לכתוב כמו הכוכבים, דהרי מנין שייך בכל דבר חביב אף אם לא נמשל לכוכבים.
והביאור: רש"י מפרש את כפל שמות בני יעקב שזהו "להודיע חיבתן". אך מזה שנאמר "איש וביתו באו", שהשבעים נפש נחלקו לי"ב בתים - שבטים, משמע שההדגשה אינה המספר שבעים, אלא שבני ישראל הנ"ל עם "איש וביתו" היו שבעים, שמונה את השבטים ביחוד. וא"כ קשה מאי קמ"ל, ולכן מפרש רש"י שגם הקריאה בשמותם וגם המנין שניהם הם ענין של חיבה.
וזהו שרש"י ממשיך "שנמשלו לכוכבים" שכוונתו לפרש מדוע ישנם ב' עניני חיבה. והביאור, שכמו שבכוכבים ישנו ענין משותף לכל הכוכבים, וחביבות זו מתבטאת במספר המדגיש את הנקודה המשותפת, וישנו התכונה דכל כוכב פרטי, וחביבות זו מתבטאת בענין השם, כך בבני ישראל ישנם ב' ענינים אלו, החביבות שמצד נקודת היהדות והחביבות דהפרט דכל איש ישראל.
מיינה של תורה: "שם" ו"מנין" מבטאים את העצם שלמעלה מכוחות הגלויים, אך הכוונה היא לפעול על הכוחות הגלויים, וזה נעשה ע"י "להודיע חיבתן" כדלהלן.
ויובן בהקדים, שהחיבה המתבטאת ע"י קריאה בשם היא עמוקה יותר משאר גילויי חיבה כמו נתינת מתנה (שצריכה להיות מוגבלת לפי"ע המקבל), וחיבוק (ששייך דוקא כשהילד ער או נמצא באותו מקום עם האוהב) וכו', דרואים במוחש שדוקא קריאת השם שייך בכל מקום ובכל מצב, לפי שהשם מבטא את עצם הבן שלמעלה מציור.
והנה "מנין" קאי על עצם הנשמה למעלה, ששם כולם מתאימות וכו', ו"שם" קאי על הנשמה שמתלבשת בגוף. ולכן עיקר הכוונה היא להודיע ולגלות את עצם הנשמה שלמעלה בנשמה שבגוף, "מנאן בחייהם בשמותם". וזה שייך ל"הבאים מצרימה", שדוקא ע"י עצם הנשמה שלמעלה ממצרים ישנו נתינת כח ל"הבאים מצרימה" – לירד למצרים ולעשותה כלי לקדושה. ואזי "חזר ומנאן במיתתן", שהנשמה שבגוף גורמת עליה גם בנשמה שלמעלה.