בגלות מצרים הי' עיקר העבודה בעשיית לבנים. והענין ברוחניות: שעל ידי אבנים – בריאה בידי שמים - בונים את עיר אלוקינו, ועל ידי לבנים - מעשה ידי אדם - בונים "ערי מסכנות לפרעה" - עיר דקליפה. אך לכאורה הרי ידוע שהקליפה רוצה לינק מהקדושה, ואם כן קשה מדוע לא רצו לבנות את העיר דקליפה על ידי אבנים שהם בריאה בידי שמים? (ולכן צריך לומר שגם לבנים שייכים לקדושה.  

ויובן בהקדים החילוק שבין המשכן לבית המקדש, שבית המקדש היה רובו מדומם, שהיה דירת קבע להקב"ה, והמשכן היה מחי וצומח ודומם, ולכאורה מכיוון שגם המשכן בירר את הדומם, א"כ מדוע לא היה רובו מדומם? והביאור הוא שבהתגלות אלוקות בתחתונים ישנם ב' מעלות: (א) התגלות האור, שתוקף האור מתגלה דוקא על ידי זה שביכלתו להאיר במקום רחוק. (ב) החידוש שגם התחתונים - הנבראים - מכירים גדולת ה'.

אך ב' ענינים אלו הם טעמים בהמעלה דדירה בתחתונים, אך באמת ענין דירה בתחתונים הוא תאווה שלמעלה מטעם, והוא מצד ענין הג' שגם במקום החושך שהוא נגד ה' בתכלית יהי' דירה לו ית', וזהו חידוש הכי גדול. וזה מתבטא בעשיית לבנים שעל ידי ששמים את הלבנים בכבשן הרי זה פנים חדשות - מציאות חדשה, וזהו הרמז לדירה בתחתונים הנעשה ע"י הלבנים.