במתן תורה נאמר "וידבר גו' לאמר", ופירש הרב המגיד ש"לאמר" פירושו המשכת י' הדיברות בי' המאמרות. והביאור: כוונת נתינת התורה הוא שלא רק שהאדם יהי' קשור עם האלוקות בעת עסקו בתורה או בתפילה, כי לזה לא הוצרך להיות בריאת עולם הזה הגשמי – דזהו עבודת המלאכים, אלא גם במשך כל היום צריך להמשיך קדושה. וע"ד הביאור בהפסוק "היתה לי דמעתי גו' באמור אלי כל היום איה אלוקיך", שהטענה להאדם הוא מדוע אינו קשור עם "אלוקיך" במשך "כל היום".

ב. ישנם הטוענים שחסידות צריך להיות בהסתר, ולכן אין ללמדה. והמענה על זה הוא שאדרבא בשעת מתן תורה היה הנגלה בהעלם, והנסתר – מעשה מרכבה הי' בגילוי.

והנה, כמו שבגשמיות ישנה מחלה ל"ע, שענינה הוא להוסיף בגוף, וא"כ התרופה היא לפעול להעביר ולבטל את חלק זה בגוף, עד"ז הוא בנוגע לרפואת הנפשות, שע"י לימוד החסידות מרפאים את המחלה החדשה דדורות האחרונים, ע"י הביטול שבא ע"י לימוד תורת החסידות. וזהו המענה להטוענים שאין ללמוד חסידות כי שואלים (א) מה יום מיומים, (ב) והלימוד פועל ביטול המציאות.

אך אין המשל דומה לנמשל לגמרי, כי במשל צריך להיזהר שלא לבטל יותר מדי, כי זה יוכל לגרום להיזק כו', משא"כ בנוגע ללימוד חסידות.

ג. ידוע הסיפור שהצמח צדק אמר להרבנית רבקה "בעסער עסן צוליבן דאווענען ווי דאווענען צוליבן עסן". והנה "דאווענען" קאי על כללות עבודת ה', ו"עסן" קאי על צרכי האדם, וצריך להיות "בכל דרכך דעהו" שהתכלית דעניני הרשות הוא לצורך עבודת ה'. וענין זה נאמר דוקא לנשי ישראל, כי האישה היא עקרת הבית וממילא זהו בידה.