צריך להבין מדוע תרומת האדנים היה בקע לגלגולת, אך בתרומת המשכן נתן כל אחד כפי נדיבות ליבו? (דתרומת מחצית השקל היה עבור הקרבנות, ולכן היה בשוה לכל אחד, כי הקרבנות הוא ענין כללי השייך לכל אחד בשוה).

והביאור: האדנים הם יסוד הבנין, שענינם בנפש האדם הוא ביטול וקבלת עול, שבזה כל ישראל שוים. אך זהו רק התחלת העבודה, ולאח"ז צריך להיות העבודה בכוחות פנימיים שבזה ישנם חילוקים בין בני ישראל. 

ב. על הפסוק "ועשית את הקרשים עצי שיטים עומדים", מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר ששטות הוא הטיה מדרך הישר – טעם ודעת. ומפני שיש שטות דלעומת זה לכן אינו מספיק העבודה שעל פי טעם ודעת אלא צריכים לעבוד באופן ד"ופרצת" - למעלה ממדידה והגבלה, שבירת הבנין דקדושה, שזה שייך לכל אחד, יושבי אוהל בלימוד התורה, ובעלי עסק - בעבודת הצדקה. 

ג. צריך להיות "ופרצת" בלימוד התורה גם בבעלי עסק, שילמדו יותר מהחיוב ד"פרק אחד שחרית", וגם בעבודת התפילה שכשיש להם זמן צריכים להאריך בתפילה כדי שיוכל להיות "פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכן כפתחו של אולם". ומהעבודה ד"רצוא" באים להעבודה ד"שוב" - נתינת צדקה באופן ד"ופרצת" יותר מחומש, כי "אל יבזבז יותר מחומש" הוא רק כשמרגיש שזהו בדוגמת ביזה שלוקחים זאת ממנו בכפיה, אך אם יש לו תענוג בנתינה, אזי לא גרע משאר תענוגים שמוציא עליהם ממון.