"בעשרים באב בני פחת מואב בן יהודא בעשרים באלול בני עדין בן יהודה".

ויש לומר שנדבת העצים לאחר ט"ו באב, כשכבר אין בנמצא עצים כשרים למערכה, היא מעלה גדולה ביותר. אך מכל מקום ישנה חילוק בין חודש אב לחודש אלול, שבחודש אלול – חודש הרחמים, "בני עדין" – מרגיש האדם שנמצא במדרגה עליונה ויורד ממדרגתו כדי לעזור לשני. אך בחודש אב – המרירות שמצד מדת הדין, "בני מואב" – בחי' רות המואביה שנתגיירה בחסדי ה' - מרגיש האדם שהוא אינו למעלה מחבירו, כי מי יודע היכן נמצא עצם הנפש שלו – ואם כן מרגיש שאינו נעלה מהשני. ומדריגה זו נעלית יותר מפני ש"מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח".