לקוטי שיחות ח"ט ע' 94 (ראה א)
קיצור
על הפסוק (יב, ג) "ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מזבחתם ואשריהם תשרפו באש ופסילי אלוקיהם תגדעון ואבדתם את שמם גו'" מפרש רש"י: "מזבח: של אבנים הרבה. מצבה: של אבן אחת והוא בימוס ששנויה במשנה אבן שחצבה מתחילה לבימוס. אשרה: אילן הנעבד. ואבדתם את שמם: לכנות להם שם לגנאי בית גליא קורין לו בית כריא, עין כל עין קוץ".
וצריך להבין מדוע מביא רש"י בדיבור המתחיל את התיבות בלשון יחיד ("מזבח" "אשרה") הרי בפסוק נאמרו בלשון רבים ("מזבחותם ואשריהם")? ומה מוסיף רש"י כשמפרש שהוא "בימוס השנויה במשנה"?
ומדוע מפרש ש"אבדתם את שמם" פירושו "לכנות להם שם לגנאי" הדומה לשמם, שלכאורה כשמכנה אותם בשם גנאי הוא מזכיר את שמם היפך הציווי "ואבדתם את שמם"?
והביאור בזה: בפסוק שלפני זה (יב, ב) נאמר "אבד תאבדון גו' את אלוקיהם", ואם כן ישנה הוה אמינא שפסוק דידן הוא ענין נוסף, שצריך לאבד גם את משמשי עבודה זרה, (ופירוש "מזבחותם" הוא לנסכים, "ואשריהם" הוא כמו "תחת כל עץ רענן" שהוא לנוי, ו"פסילי אלוקיהם" הוא המקום שפסלו בהר כדי להניח עליה עבודה זרה).
אך רש"י אינו רוצה לפרש כן מפני שהפירוש הפשוט ב"אשריהם" וכ"ש ו"פסילי אלוקיהם" הוא שהם עבודה זרה גופא (וא"כ צריך לומר ש"ונתצתם את מזבחותם ואשריהם תשרפו ופסילי אלוקיהם גו'" הם הפרטים המבארים "אבד תאבדון" שפסוק הקודם). ורש"י מרמז ענין זה בהביאו בדיבור המתחיל "מזבח" ו"אשרה" בלשון יחיד, שאינו מביא את לשון פסוק זה אלא מפרש שבכלל הפירוש הפשוט באשרה ומזבח כו' הוא לעבודה.
וזהו שרש"י מביא "והוא בימוס ששנויה במשנה אבן שחצבה מתחילה כו'" שרק בתחילה חצבו אותה בשביל לשמש לעבודה זרה אך אחר כך, כמבואר במשנה שם, עבדו את האבן עצמו.
ועל פי זה יובן הפירוש ד"ואבדתם את שמם": הפסוק (יב, ג) "פסילי אלוקיהם" מפרט את הציווי (יב, ב) ד"אבד תאבדון" (ואינו ציווי על איבוד משמשי ע"ז), ולכן אי אפשר לפרש שפירוש (יב, ג) "ואבדתם את שמם" הוא להאביד את הזכר דעבודה זרה, דאם כן היה צריך הכתוב להזהיר על איבוד משמשי עבודה זרה שהוא ענין חשוב יותר. ולכן מפרש רש"י ש"ואבדתם את שמם" הוא ענין אחר שאינו קשור לאיבוד שמם, והוא שצריך לכנות להם שם גנאי, ובשביל שהשם יהיה גנאי לעבודה זרה צריך שיהיה לשם גנאי שייכות לשם הקודם.
וזהו שרש"י מביא דוגמא "עין כל עין קוץ" ולא אין כלום (דלכאורה בקוץ ישנה לפעמים תועלת שהוא מאכל לבעל חי וכיוצ"ב), כי קוץ הוא גנאי יותר מכלום.
וזהו שרש"י מביא ב' דוגמאות הוא כנגד ב' הענינים בפסוק "על ההרים הגבוהים ותחת כל עץ רענן", שבית גליא - לשון גובה - הוא כנגד העבודה זרה ששמו "על ההרים הגדולים" כדי לרמז על גדולת העבודה זרה. וקוץ הוא כנגד "תחת כל עץ רענן" שרצו להראות שהעבודה זרה היא מקור לריבוי השפעה.
וצריך להבין מדוע מביא רש"י בדיבור המתחיל את התיבות בלשון יחיד ("מזבח" "אשרה") הרי בפסוק נאמרו בלשון רבים ("מזבחותם ואשריהם")? ומה מוסיף רש"י כשמפרש שהוא "בימוס השנויה במשנה"?
ומדוע מפרש ש"אבדתם את שמם" פירושו "לכנות להם שם לגנאי" הדומה לשמם, שלכאורה כשמכנה אותם בשם גנאי הוא מזכיר את שמם היפך הציווי "ואבדתם את שמם"?
והביאור בזה: בפסוק שלפני זה (יב, ב) נאמר "אבד תאבדון גו' את אלוקיהם", ואם כן ישנה הוה אמינא שפסוק דידן הוא ענין נוסף, שצריך לאבד גם את משמשי עבודה זרה, (ופירוש "מזבחותם" הוא לנסכים, "ואשריהם" הוא כמו "תחת כל עץ רענן" שהוא לנוי, ו"פסילי אלוקיהם" הוא המקום שפסלו בהר כדי להניח עליה עבודה זרה).
אך רש"י אינו רוצה לפרש כן מפני שהפירוש הפשוט ב"אשריהם" וכ"ש ו"פסילי אלוקיהם" הוא שהם עבודה זרה גופא (וא"כ צריך לומר ש"ונתצתם את מזבחותם ואשריהם תשרפו ופסילי אלוקיהם גו'" הם הפרטים המבארים "אבד תאבדון" שפסוק הקודם). ורש"י מרמז ענין זה בהביאו בדיבור המתחיל "מזבח" ו"אשרה" בלשון יחיד, שאינו מביא את לשון פסוק זה אלא מפרש שבכלל הפירוש הפשוט באשרה ומזבח כו' הוא לעבודה.
וזהו שרש"י מביא "והוא בימוס ששנויה במשנה אבן שחצבה מתחילה כו'" שרק בתחילה חצבו אותה בשביל לשמש לעבודה זרה אך אחר כך, כמבואר במשנה שם, עבדו את האבן עצמו.
ועל פי זה יובן הפירוש ד"ואבדתם את שמם": הפסוק (יב, ג) "פסילי אלוקיהם" מפרט את הציווי (יב, ב) ד"אבד תאבדון" (ואינו ציווי על איבוד משמשי ע"ז), ולכן אי אפשר לפרש שפירוש (יב, ג) "ואבדתם את שמם" הוא להאביד את הזכר דעבודה זרה, דאם כן היה צריך הכתוב להזהיר על איבוד משמשי עבודה זרה שהוא ענין חשוב יותר. ולכן מפרש רש"י ש"ואבדתם את שמם" הוא ענין אחר שאינו קשור לאיבוד שמם, והוא שצריך לכנות להם שם גנאי, ובשביל שהשם יהיה גנאי לעבודה זרה צריך שיהיה לשם גנאי שייכות לשם הקודם.
וזהו שרש"י מביא דוגמא "עין כל עין קוץ" ולא אין כלום (דלכאורה בקוץ ישנה לפעמים תועלת שהוא מאכל לבעל חי וכיוצ"ב), כי קוץ הוא גנאי יותר מכלום.
וזהו שרש"י מביא ב' דוגמאות הוא כנגד ב' הענינים בפסוק "על ההרים הגבוהים ותחת כל עץ רענן", שבית גליא - לשון גובה - הוא כנגד העבודה זרה ששמו "על ההרים הגדולים" כדי לרמז על גדולת העבודה זרה. וקוץ הוא כנגד "תחת כל עץ רענן" שרצו להראות שהעבודה זרה היא מקור לריבוי השפעה.