התחלת פרשתנו הוא "ויקהל גו' ששת ימים תעשה (ת' צרויה, ע' קמוצה) מלאכה". והכוונה בזה הוא שהמלאכה תיעשה בדרך ממילא, שיהיה רק "יגיע כפיך". ונקרא "יגיע" כי כשעושה דבר שאין לו בו תענוג אזי מרגיש שזהו יגיעה. וזהו פירוש "ויאמר אליהם" בריש פרשתנו (דלכאורה הציווי דשבת נאמר כבר בעשרת הדיברות), שהציווי הוא על אופן העבודה בששת ימי החול, כדי ששבת תהיה כדבעי - באופן ד"כל מלאכתך עשויה". 

וזהו שציווי זה היה למחרת יום הכיפורים, דענין יום הכיפורים הוא כפרה על חטא העגל, וענין עבודה זרה בדקות הוא שמחשיב את הממוצעים דהטבע, אף שבאמת הם רק כגרזן ביד החוצב, ולכן הוא מתעסק גם ביגיע שכלו, ואם כן התיקון לעבודה זרה בדקות הוא "תיעשה מלאכה".

ובדקות יותר, "תיעשה" - יגיעה בדרך ממילא - קאי על העובד את הקב"ה בקבלת עול, שלא על מנת לקבל פרס, ולא מצד התענוג שלו אלא באופן דקבלת עול - יגיעה, אך זהו בדרך ממילא, מפני שמרגיש שעבודתו אינה בכח עצמו אלא בסייעתא דשמיא. וזהו התיקון לחטא העגל שהוא המשך לחטא עץ הדעת (שהרי בחטא העגל חזרה זוהמתן מחטא עץ הדעת), דענין חטא עץ הדעת היה שרצו להרגיש, והתיקון לזה הוא קבלת עול. וזהו "ויקהל משה" (אף שלא היה הקהלה בשאר ציוויי התורה), דהתיקון דחטא העגל ועץ הדעת הוא על ידי שממשיכים אחדות בכל עניני העולם (ל"ט מלאכות, ו"בכל מושבותיכם" - עולם, "כל עדת בני ישראל" - נפש, "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי גו'" - זמן) כמו שהיה בגן עדן לפני חטא עץ הדעת וזה נעשה על ידי משה – שהוא משמיטה הראשונה שלמעלה מהשתלשלות.

ב. הטעם שלמדים את הל"ט מלאכות דשבת ממלאכת המשכן הוא מפני שהתכלית דכל המלאכות הוא לעשות משכן להקב"ה - דירה בתחתונים, שלכן אמרו חז"ל ש"ששת ימים תעבוד" הוא מצות עשה, כי החילוק בין מלאכה למשכן הוא רק שמשכן הוא משכן בפועל ואילו מלאכה הוא רק בכח, ורק שצריך להביא את הכח לפועל בהעבודה ד"בכל דרכיך דעהו".