בפרשת פקודי מסופר באריכות ובפרטיות איך שבני ישראל קיימו את ציווי ה', אף שהתורה יכלה לומר בקיצור בפסוק אחד שבני ישראל קיימו את ציווי ה', והוא מפני שהתורה רוצה להדגיש שה"דירה לו ית'" נעשה לא על ידי המקדש שלמעלה שהראה ה' למשה, אלא מהמשכן הגשמי.

והנה, בירושלמי איתא שי"ח ברכות דשמונה עשרה הם כנגד י"ח פעמים "כאשר צוה" שבפרשת "משכן שני", ואף שישנם י"ט פעמים מונים רק "מן ואתו אהליאב בן אחיסמך עד סיפיה דספרא", דהיינו שמונים רק מהיכן שנאמר שה' צוה את בצלאל ביחד עם אהליאב. והביאור בזה: ענין התפילה הוא העלאה, וענין המשכן הוא העלאת הדברים הגשמיים. וזהו שמונים דוקא מ"מקדש שני" - שבפרשת ויקהל פקודי - כי, כנ"ל, דוקא במשכן שני מדובר על המשכן הגשמי. וזהו שמונים גם את אהליאב - שמשבט דן, הירוד שבשבטים, כי ענין התפילה הוא חיבור והעלאה דכל אחד מישראל, ולכן אומרים "הריני מקבל לפני התפילה", כדי לכלול את עצמו עם כל ישראל.

ב. סיום פרשת פקודי הוא "בענן" - העלם, ומזה באים ל"ויקרא" - גילוי, כי הגילוי שלאחר ההעלם הוא נעלה יותר מגילוי סתם. ובעבודה הוא ענין התשובה, שזהו קירוב הבא לאחר הריחוק, ולכן "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". 

וזהו שדוקא בדורות האחרונים - ש"אכשור דרא", וההעלם הוא גדול ביותר - מתקרבים לגילוי דגאולה העתידה.