בהתחלת פרשתנו נאמר "אדם כי יקריב מכם", ומבאר אדמו"ר הזקן שהפירוש הוא שהקרבן בא מהאדם עצמו, ו"מכם" קאי על נפש האלוקית, ו"מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן" קאי על נפש הבהמית, ובירור נפש הבהמית מגיע למעלה יותר מהקרבת נפש האלוקית, שהרי ב"מכם" נאמר שם הוי', אך לאחר "מן הבהמה גו'" נאמר "לרצונו לפני הוי'" - למעלה מהוי'.

והקרבן (האדם) צריך בדיקה (בכל כוחות נפשו) לפני השחיטה, ואם כן יכול לחשוב שאינו ראוי להיות קרבן, ועל זה מפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"מכם ובכם הדבר תלוי", "וכל אחד יכול לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי כו'".

וענין השחיטה - שמוציאים את הדם מגוף הבהמה - הוא שישנם ענינים גשמיים אך מוציאים מהם את החיות והתלהבות, כי משתמש בהם רק לעבודת ה' – "כל מעשיך לשם שמים", או באופן נעלה יותר - "בכל דרכיך דעהו". ועל ידי זה נכלל הבהמה באש של מעלה - באש האהבה דנפש האלוקית, "בכל לבבך בשני יצריך", שגם לנפש הבהמית ישנו אהבת ה'.