בפסוקים (א, כט-ל) "ויאמר גו' את כל עשב גו' לכם יהי' לאכלה. ולכל חית הארץ גו'"  מפרש רש"י: "לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ: השוה להם בהמות וחיות למאכל ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית ברי' ולאכול בשר אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם וכו' וכשבאו בני נח התיר להם בשר וכו'".

הביאור בכל זה: הקושי שרש"י בא לפרש הוא מדוע נכתב בסיפור הבריאה על אכילת אדם וחוה [ד"נעשה אדם", "פרו ורבו", "ורדו", הוא חלק מסיפור הבריאה, דזהו ביאור על אופן יצירת האדם וקיום מעשה בראשית ע"י פרי' ורבי']. וזה מפרש רש"י ע"י שמביא בד"ה את ב' הפסוקים הנ"ל והוא"ו המחבר ביניהם, ומפרש "השוה להם וכו'". שכוונת הכתוב הוא שעם היות שהאדם נברא באופן ד"רדו" - שיש לו שליטה על הבעלי חיים - מ"מ צריך לזכור שהוא שוה לבהמות וחיות.

ועפי"ז יובן אריכות לשון רש"י כשמפרש שהתיר בשר לבני נח, "כירק עשב שהתרתי לאדה"ר", כי במילים אלו מפרש שההיתר לאכילת בשר הוא אותו הטעם שהתיר ירק לאדה"ר, כי האדם זקוק לבשר לבריאותו וכו'. 

וההוראה: על האדם לזכור שבעצם הוא שוה לבהמה וחי', וזה שביכלתו לרדות בהם הוא רק מצד ציווי ה'. ולכן "זכה" - מלשון זיכוך - "מושל עליהם", שרק אז הוא ראוי לרדות בהם, כי אז מרגיש שהרדי' היא רק מצד ציווי ה'. ובאם לאו, אזי "רדו" הוא מלשון ירידה.