בזמן אחשורוש היו ישראל במצב הכי בטוח בגשמיות, שהרי מרדכי היה משרי המלוכה ואסתר היתה המלכה, ואעפ"כ דוקא אז היתה הגזירה הכי נוראה בתולדת עם ישראל (שהרי כל ישראל היו במקום אחד ולא היה הענין ד"צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבית האומות"). והוא מפני שבני ישראל אינם תחת שליטת הטבע, ולכן ידעו בני ישראל שסיבת הגזירה היא סיבה רוחנית - "שנהנו מסעודתו של אותו רשע" - וגם ההצלה תבוא על ידי הקב"ה שלכן אמרה אסתר "גם אני ונערותי אצום כן" - אף שהצום ממעט בנשיאות חן בעיני אחשוורוש, והוא מפני שמרדכי ואסתר ידעו שהעיקר הוא השייכות עם הקב"ה, והטבע הוא רק לבוש. 

וההוראה: צריכים לדעת שקיום בני ישראל אינו על פי טבע, ולכן כשמגיע עת צרה צריך האדם לפשפש במעשיו. ועל דרך זה הוא בנוגע לכל יחיד, שצריך להיות "מאמין בחי העולמים וזורע", שאף שיודע שישנם כאלו שאין להם שייכות עם חי העולמים ובכל זאת זורעים, מכל מקום ההנהגה עם בני ישראל אינו על פי טבע, ולכן צריך להאמין כדי לקבל את הצמיחה.