על הפסוק "אש תמיד" איתא בירושלמי "תמיד אפילו בשבת תמיד אפילו בטומאה". והביאור ברוחניות הענינים: "אש" הוא ענין גילוי ההתלהבות בלב. ואם כן קא סלקא דעתך שבשבת - כשהאדם עוסק בהשגה שלמעלה ממדות – אין צריך להיות אש המדות בלבו, ולכן אומרים לו ש"תמיד אפילו בשבת". ובקצה השני שגם אם חושב האדם שאין לו כל שייכות לקדושה אומרים לו שצריך לעורר את האש "תמיד", ואז תכבה האש את ה"לא". 

ב. כדי לכבות את ה"לא" צריך שהאש יהיה בתמידות. ודוקא על ידי זה זוכים לאש שלמעלה, דכשהאדם עושה את כל אשר ביכלתו אזי נותן לו הקב"ה את האש שלמעלה שהיא בלי גבול. ועל דרך שהשראת השכינה במשכן באופן קבוע (ביום השמיני) אינו יכול להימשך על ידי עבודת האדם, אך הקב"ה משרה שכינתו דוקא לאחר שלימות עבודת האדם בשבעת ימי המילואים.

ג. סדר הארבע פרשיות: ב' פרשיות הראשונות שייכים לגאולת פורים שלא היתה גאולה שלימה, ומתחילים עם פרשת שקלים כי נתינת השקלים דבני ישראל ביטלה את גזירת המן - שהו"ע פרשת זכור. ואח"כ באים לב' הפרשיות השייכים לגאולת פסח שהיא גאולה שלימה. ומקדימים פרה להחודש כי קריאת פרשת החודש - מולד הלבנה – הוא ענין הגאולה בכח (דהגאולה בפועל היה בט"ו ניסן). וכדי שיהיה גאולה צריך להקדים את ענין טהרה (בכח) - קריאת פרשת פרה. ואחר כך באים הענינים בפועל, עשיית הפרה בב' ניסן והגאולה בט"ו ניסן.