א. ישנה חקירה האם סימני הכשרות דבהמה הם סימנים המבררים או שהם סימנים הפועלים כשרות – שהם הסיבה לכשרות הבהמה. והנה, גם להסברא שהם רק סימנים המבררים צריך לומר שישנה שייכות בין הסימנים לטהרה. 

והביאור: הסימן ד"מפרסת פרסא" הוא הוראה שגם רגל האדם צריך להיות מובדל מגשמיות. אך הפרסא צריכה להיות סדוקה, שהאלוקות תאיר בדברים הגשמיים. והפרסא מחולקת לשניים, והוא רמז שצריך להיות ימין מקרבת ושמאל דוחה, שצריך לקרב את בני ישראל לתורה ולא חס ושלום את התורה לבני ישראל. 

ו"מעלת גרה" הוא רמז שכל דבר צריך "ללעוס" ולברר ולחשוב האם לעשותו. 

ולעוף צריך מסורה, וההוראה הוא שאסור לסמוך על שכלו, אלא צריך להתקשר ל"רבי צייד", שצד ומציל את נשמות ישראל, "ובקי בהם ובשמותיהם" של עצת היצר.

ב. צריך להבין מדוע לאחרי שהסדרה מספרת על הענינים הכי נעלים – השראת השכינה ביום השמיני, ומיתת שני בני אהרן שהוא ענין של כלות הנפש – מצוה התורה על איסור שרצים שנפשו של אדם קצה מהם? 

והביאור: לאחר כל העילויים מצוה התורה על קבלת עול - "אני ה' המעלה אתכם גו'", "על מנת שתקבלו מצוותי" – מפני שללא קבלת עול יכול האדם ליפול מהענינים הכי נעלים לאכילת שקצים.

ג. בהפטורת פרשתנו מסופר שדוד הביא את הארון לעיר דוד. וכשהיה דוד מחוץ לעיר נאמר שהיה "חגור אפוד בד", כי הכין עצמו לנבואה. ונאמר "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'", כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, ואם כן השמחה היתה בשביל גילוי הנבואה. אך כשבא לעיר דוד נאמר "ודוד מפזז ומכרכר", שענין הריקוד הוא שהשמחה חודרת בכל האדם עד לרגליים, דכשבא לעיר היה השמחה של דוד ללא מבוקש - שמחה בלי גבול. וזהו שמיכל לא הסכימה לשמחה זו כי שמחה זו הוא למעלה מטעם ודעת. ועל זה אמר לה דוד "ה' אשר בחר בי מאביך" שרמז לה שעבודת שאול היה על פי טעם ודעת, ולכן המלוכה ניטלה ממנו, ודוקא מפני שעבודת דוד הוא בקבלת עול שלמעלה מהשכל ניתנה המלוכה לדוד.