"ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת ביום ואת המאור הקטן לממשלת בלילה". ואיתא בגמרא שהלבנה אמרה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", "אמר לה לכי ומעטי את עצמך". אמרה הלבנה "בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי", והקב"ה הוצרך לפייסה.

ויש להבין האם היתה טענת הלבנה טענה נכונה. דאם הטענה היתה נכונה אזי קשה איך שייך שהבריאה שנבראה ע"י הקב"ה תהי' עם חסרון? ומדוע נענשה הלבנה? ואם אין זה טענה אמיתית א"כ מהו הפירוש שהלבנה אמרה "דבר הגון", ועד כדי כך שהקב"ה הי' צריך לפייסה?

ויש לומר ששני הענינים צודקים, שכוונת הקב"ה הי' שיבראו באופן ד"שני המאורת הגדולים" ודוקא אח"כ תתמעט הלבנה. ויובן זה ע"פ ביאור הענין דשמש ולבנה בתורה, שמבואר בשל"ה שזהו ענין דתושב"כ ותושבע"פ, שמצד מקבלי התורה תושב"כ היא בבחי' שמש, משפיע, שמודגש בה שהיא ההשפעה מלמעלה והיא תורת ה' ולכן אותיותיה הם באופן דלא חסר ולא יתיר, והבנת האדם אינו נוגע כ"כ. [ובסדר מקבלי התורה מונה הרמב"ם כל החכמים שקיבלו, משא"כ בתורה שבכתב מודגש "ומסרה"]. אך חילוק זה הוא רק מצד מקבלי התורה אך מצד הקב"ה הרי זה "שני המאורות הגדולים" שהכל מאיתו, ובלשון הרמב"ם "כל המצוות בפירושן ניתנו" [מלמעלה], אלא שלמטה תורה שבעל פה היא בבחי' מקבל מתורה שבכתב.

וכן הוא למעלה, שהקב"ה ברא "את שני המאורות הגדולים", אלא שרצה שהלבנה תקבל מהשמש [ע"ד שהקב"ה זן את העניים ע"י העשירים].

אך התכלית תהי' לעת"ל שאז יתגלה שגם הלבנה מקבלת את אורה מהקב"ה – "מאור הגדול". ולכן עד אז צריך הקב"ה כפרה להדגיש שאי"ז השלימות, עד לזמן שיהי' "אור הלבנה כאור החמה".