א. השייכות בין פרשתנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר היה משתמט מלהזכיר שם פרשה זו - לחודש ניסן הוא שאמרו חז"ל שבזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים. וענין האמונה הוא ההכרה בה' שלמעלה משכל. דהנה, גם אומות העולם מודים שישנו ענין של נס, אך גם בנס גלוי מנסים להסביר שזהו ענין טבעי. משא"כ בני ישראל, שבהם נאמר "מאמין בחי העולמים וזורע", שגם בטבע רואים את הנס. וזהו הקשר לפרשתנו, שהרמב"ם מבאר שהצרעת לא היה ענין טבעי אלא "אות ופלא בישראל", שמזה למדים בנוגע לכל עניני הטבע שהם באים מלמעלה בשביל כוונה, וכוונה שהיא לטובת האדם על דרך צרעת בבתים שעל ידם היו מגלים את המטמוניות. 

ב. וזהו הביאור בזה שרוח צפונית אינה מסובבת, דיצר הרע יכול להטעות את האדם שהבריאה אינו ענין ניסי, ולכן השאיר ה' בעולם ענין שאינו בשלימות שהאדם לא יכול לתקנו בכוחו הוא, ועל ידי זה רואה שגם כל ההצלחה שלו אינה מכוחו אלא מה'. ואם כן כשהאדם רואה שיש דבר שאינו מצליח בו בשום אופן, אזי צריך לבטוח ולהאמין בה', וה' יפעל את הענין עבורו. 

ג. ישנו מנהג שהרב ובעל ההשפעה מחלק מצה שמורה עבור הסדר לבעלי בתים, ומצד טעמים נתבטל המנהג ויש לחדשו. ועל ידי הזהירות במצות מצה, שהיא מיכלא שמהימנותא ומיכלא דאסוותא, יומשך אמונה וחיות עבור כל השנה, ומבריאות רוחנית יומשך גם לבריאות גשמית.