הרמב"ם סובר שקביעת היו"ט דחנוכה הוא ביום נצחון המלחמה, משא"כ המאירי סובר שחנוכה נקבע ביום המנוחה. 

ויש לומר שכולם מודים שביו"ט דחנוכה נקבע הן על ניצחון המלחמה והן על נס הנרות, ופליגי האם נצחון המלחמה הוא רק הקדמה והכשרה לנס הנרות (מאירי) או שדומה בתקפו לנס הנרות (שלכן להרמב"ם ימי חנוכה הוקבעו גם לימי משתה על שם נצחון המלחמה). 

והביאור בזה: ישנם ג' חלוקות בענין קביעת ימים טובים: (א) בפורים עיקר היו"ט הוקבע על ההצלה אך לא על אופן ההצלה, ולכן המלחמה הוא רק הכנה, ולכן היו"ט הוא ביום המנוחה. (ב) ובחנוכה, שהמלחמה הי' באופן ניסי ד"מסרת גבורים ביד חלשים גו'", היו"ט הוא גם על אופן ניצחון המלחמה ולכן (לדעת הרמב"ם) היו"ט נקבע ביום נצחון המלחמה. אך בחנוכה ב' הענינים דהנס הם ענינים שונים. (ג) ובפסח (כתוכן ביאור אדמו"ר הזקן - אף שאדמו"ר הזקן אינו לומד כהרמב"ם) היו ב' הענינים ד"נגוף למצרים ורפוא לישראל" ברגע אחד, כי הנס הי' ע"י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה שלמעלה מחילוקי מדרגות.  

והביאור בעבודת האדם: ישנו אופן שבו "סור מרע" - נקיון הדירה כדי שיהי' ראוי למלך - הוא רק הכנה ל"ועשה טוב". ולמעלה מזה הוא כשהדירה נקיה מענינים בלתי רצויים, אך צריך להיות התנועה ד"סור מרע" שהוא ענין אתכפיא וביטול מציאותו שדוקא אז שורה השכינה. ובאופן זה העבודה ד"סור מרע" הוא חלק מהשראת השכינה. ולמעלה מזה הוא כששניהם שווים, שביטולו לרצון העליון הוא מוחלט עד שאינו מרגיש את החילוק בין הדרכים שעל ידם פועל השראת השכינה, ודוקא ע"י ביטול מוחלט זה השראת השכינה היא בתכלית השלימות.