"מה נשתנה": מנהג חב"ד הוא שהשאלה הראשונה ב"מה נשתנה" הוא "מטבילין" - אף שאין זה על פי סדר החשיבות, דמצה היא מדאורייתא, ואין זה על פי סדר הענינים, ד"מסובין" הוא השינוי הראשון. והטעם לזה הוא מפני החשיבות דמנהגי ישראל, שדוקא המנהגים פועלים על הבן, ודוקא על ידי המנהגים מרגיש ש"אתה בחרתנו מכל העמים" - שהוא שונה משאר העמים, ודוקא על ידי זה זוכים לגאולה השלימה.

"הרי אני כבן שבעים שנה": הגמרא מבארת שרבי אליעזר בן עזריה רק נראה כבן שבעים, אך על פי זה קשה מהו הפלא ש"לא זכיתי שתאמר", הרי הוא לא היה בן שבעים? והביאור: שברוחניות היה בן שבעים, וכביאור האריז"ל שבצירוף גלגול קודם היה בן שבעים, והרוחניות פעלה על הגשמיות שלכן נראה כבן שבעים. וההוראה: כשהאדם חושב שמצד כוחותיו אינו יכול לפעול ענין מסוים, צריך לדעת שעניני הטוב שהיו לו בגלגולים קודמים יכולים להתגלות אצלו (משא"כ עניני רע, כי רק הקדושה היא נצחית - "ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם" - משא"כ הרע). 

"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע": הטעם שהרשע הוא בסמיכות לחכם (דלא כסדר מעלתם ודלא כסדרם בתורה) הוא כי החכם צריך להשפיע על הרשע, ודוקא לחכם ישנו הכח להשפיע על הרשע. ועוד שהחכם צריך לדעת ש"לפתח חטאת רובץ", "וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", שלכן צריך לדקדק על עצמו ולבקש רחמים שהקב"ה יעזור לו להתגבר על הרשע שבקרבו.

והנה, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", וישראל ראשי תיבות "יש שישים ריבוא אותיות לתורה", והתורה צריכה להיות בשלימות. וזהו שאומרים לו "אילו היה שם לא היה נגאל" – שדוקא "שם" לפני מתן תורה לא היה נגאל, אך לאחר שהקב"ה אמר לכל אחד מישראל "אנכי הוי' אלוקיך" לשון יחיד אזי כל אחד יגאל.

וזהו שעיקר ההגדה אומרים על הכוס שכנגד הבן רשע, כי דוקא על ידי "כולנו כאחד" – הפעולה גם על הבן רשע - יכולים להגיע לגאולה השלימה.