על הפסוק  (ו, ז) "כי נחמתי כי עשיתים" מפרש רש"י: "כי נחמתי כי עשיתים: חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים". וצריך להבין מדוע אינו מפרש בפשטות ש"נחמתי" הוא חרטה, והרי בפסוק הקודם "וינחם ה'" מפרש רש"י שנהפכה מדת הדין?

והביאור בהקדים: בהתחלת הפסוק מפרש רש"י "אמחה את האדם: הוא עפר ואביא עליו מים ואמחה אותו לכך נאמר לשון מיחוי". וצריך להבין למה אינו מפרש ש"אמחה" פירושו בפשטות כמו "מחה אמחה"? והביאור: הקב"ה לא מיחה את כל העולם שהרי נח ובני ביתו נשתיירו, וא"כ צריך לפרש ש"מחה" פירושו "אביא עליו מים", וזה פועל רק על אלו הנמצאים במים.

וכמו שאי אפשר לומר ש"אמחה" הוא כליון - כי נח ובניו נשתיירו - עד"ז צריך לומר ש"וינחם" הוא "חשבתי מה לעשות" - ולא שהתחרט, כי אילו התחרט הי' צריך למחות את כולם. 

והנה בהתחלת הענין נאמר "ויתעצב אל לבו", אך זה נשאר במחשבת ה' ולכן לא בא לפועל, ולכן ניחום בפסוק הקודם (ו') מתפרש ש"נהפכה מחשבתו כו'", אך בפסוק זה שבה נאמר "ויאמר" - שהענין בא באמירה וגזירה בפועל - אז שינה ה' את המחשבה הקודמת. וטעם השינוי לקולא הוא מפני "כי עשיתים" - שהם מעשי הקב"ה.  

והנה לפי הנ"ל "נחמתי" – "חשבתי" אינו בסתירה להפירוש הרגיל בנחמה שהו"ע מחשבה אחרת, כי גם זה הוא שינוי שבתחילה הי' המחשבה "אמחה" אך זה נשתנה למיחוי במים והצלת נח. 

וההוראה: עד כמה צריך להיזהר באמירה בלתי רצויה, כי האמירה באה בפועל.